הבוקר פורסם דו"ח הסנגוריה הציבורית בדבר תנאי המעצר והמאסר במתקני הכליאה של שירות בתי הסוהר, משטרת ישראל ובתי המשפט בשנת 2007 – תמצית
ממצאים קשים העולים מהדו"ח מצביעים על אלימות סוהרים, ענישה מחמירה, כבילה למיטות בלתי מידתית והעדר מסגרות טיפול ושיקום לאסירים.
דוח הסנגוריה הציבורית לשנת 2007 מהווה ריכוז של הממצאים שנמצאו בביקורים רשמיים ב - 11 מתקני כליאה שבאחריות שירות בתי הסוהר, ב - 14 מתקני מעצר שבאחריות משטרת ישראל וב - 8 מתקני מעצר בבתי המשפט. ביקורים אלה נערכו על ידי נציגי הסנגוריה הציבורית במסגרת תפקידם כמבקרים רשמיים, כפי שהסמיכם לכך השר לביטחון פנים. בנוסף לממצאים שעלו מן הביקורים הרשמיים, נכלל בדוח מידע אודות ליקויים קשים בתנאי כליאה, אשר נאסף ע"י הסנגוריה הציבורית במהלך עבודתה השוטפת.
מדוח זה, שהגישה הסנגוריה הציבורית לנשיאת בית-המשפט העליון, לשר המשפטים, לשר לביטחון פנים, ליועץ המשפטי לממשלה, לנציב שב"ס ולמפכ"ל המשטרה, עולים שוב ממצאים קשים המהווים הפרת זכויות בסיסיות של עצורים ואסירים בישראל.
בשליש מהמתקנים, בהם בקרו אנשי הסנגוריה הציבורית, התקבלו תלונות שונות מצד אסירים בדבר אלימות הננקטת כלפיהם, יחס מזלזל וכן חיפושים פולשניים ומשפילים.
בכמעט מחצית ממתקני הכליאה בהם ביקרו אנשי הסנגוריה הציבורית התקבלו תלונות בדבר ענישה משמעתית קיצונית הכוללת כבילה לא סבירה ומנוגדת להוראות, של אסירים, לרבות אסירים קטינים. עוד התקבלו דיווחים על שימוש בכבילה בלתי מידתית של אסירים אובדניים, תחת מתן טיפול רפואי מתאים.
במהלך הביקור נמסר כי בשנת 2007 אירעו, על פי הרישומים, 21 מקרים של נסיונות אובדניים ועוד 19 מקרים של פגיעות עצמיות בקרב אסירים קטינים. זהו מספר גבוה ביותר ומשמעות הדבר היא כי במהלך שנת 2007 היו בכלא אופק בממוצע קרוב לשני נסיונות אובדניים בחודש! על פי הדיווחים שהגיעו למבקרות ומהמידע שהצטבר ברשותן במסגרת הייצוג השוטף של הקטינים, הן סבורות כי למעשה מספר הנסיונות האובדניים גבוה במידה ניכרת מזה הידוע לרשויות הכלא. קטינים רבים סיפרו למבקרות כי הם עדים לנסיונות אובדניים של שותפיהם לתא, אך נמנעים מלדווח על כך בשל העובדה שתגובת הסגל לנסיון אובדני היא בדרך של כבילה לשעות רבות.
מ"מ ראש תחום עבודה סוציאלית בכלא איששה את המידע והסבירה כי הכבילה נובעת הן מפקודות שב"ס לטיפול במקרי אובדנות והן ממחסור בכח אדם אשר יכול היה להחליף את הצורך בכבילה. ברי, כי כבילת קטין שניסה להתאבד בתכוף לנסיון ההתאבדות אינה מתקבלת על הדעת וגורמת לכך שאסירים העדים לארועים של נסיונות אובדניים אינם מדווחים עליהם לסגל.
בלמעלה ממחצית מהמתקנים בהם ביקרו אנשי הסנגוריה הציבורית, התגלו מחסור במסגרות טיפוליות לאסירים במהלך השהיה בכלא או עם השחרור לקהילה ו/או מחסור בכמות אנשי סגל טיפולי.
·
מן הביקורים בבית סוהר מג"ן ומעשיהו ומעבודתה המערכתית השוטפת למדה הסנגוריה הציבורית שמספר עברייני המין הנמצאים במשמורת שב"ס עלה בצורה מטאורית בשנים האחרונות, וזאת בשל ההחמרה בעונשי המאסר הארוכים ובשל מדיניות של אי שחרור מוקדם ממאסר. למרות זאת, המסגרות הטיפוליות הקיימות בתחום זה הינן קטנות ומצומצמות ביותר.
מנתונים שנמסרו ע"י שב"ס עולה, כי נכון ליום 15/8/07 היו 1,181 אסירים עברייני מין בשב"ס. מתוכם טופלו רק 30 אסירים בשנה, דהיינו 2.5% בלבד, וזאת במרכז לבריאות הנפש בשב"ס המשויך למשרד הבריאות.
רק בשנת 2007, באיחור של שנים רבות, הובן בשב"ס כי עליו לפתוח מסגרות טיפוליות במספר מספיק לטיפול בעבריינות המין, אך גם אז ננקטה על ידי שב"ס פעולה זניחה בלבד של שליחת שלוש עובדות סוציאליות, ורביעית בהתנדבות ועל חשבונה, להכשרה בתחום זה במסגרת תכנית ייעודית באוניברסיטת בר-אילן. זאת, במסגרת פרויקט פיילוט שפתח שב"ס בבית הסוהר מעשיהו, בו התחילו להיות מטופלים כ-10 אסירים נוספים.
בשנת 2008 שלח שב"ס להכשרה עוד 4 עובדים סוציאליים, אך ברור כי גם לאחר תוספת זו מדובר בכמות הבטלה בששים ביחס למספר האסירים עברייני המין הנתונים במשמורת שב"ס.
גם השנה, כבשנים עברו, שבו ועלו תלונות קשות בדבר תנאי ההסעה וליווי האסירים ממתקני הכליאה השונים ליעדים שמחוץ להם, כגון בתי המשפט.
במרבית מתקני הכליאה שבאחריות שב"ס בהם ביקרו אנשי הסנגוריה הציבורית בשנת 2007 נמצאו ליקויים חמורים בכל הקשור לתשתית הפיזית של המתקנים.
ביום 20/11/07 עברה האחריות על בית המעצר מגרש הרוסים ממשטרת ישראל לשירות בתי הסוהר. הביקור הרשמי במתקן זה בוצע עת היה תחת אחריות משטרת ישראל.
בדומה למצב השורר במתקן זה לאחר העברת האחריות עליו לשב"ס, גם בעת שהיה המתקן באחריות משטרת ישראל הסתבר במהלך הביקור הרשמי, כי קיים נוהג שיטתי של כבילה של עצורים למיטתם לזמנים ארוכים – שעות ואף ימים – כצעד ענישתי או במטרה להתמודד עם חשש כי עצורים המאיימים כי ישלחו יד בנפשם יתאבדו.
בחלק ממתקני המשטרה נמצא, כי אין התייחסות רפואית ראויה לעצורים בעלי נטיות אובדניות. תחת להעבירם להשגחה רפואית מתאימה במרפאת המתקן או במוסד רפואי חיצוני, מוחזקים עצורים אלה בתנאי בידוד קשים, לעיתים קרובות תוך כבילתם למשך זמן רב.
"מעבודתנו השוטפת למדנו כי סדרי הליווי של שב"ס מאופיינים תדיר בהעדפת שיקולי היעילות על פני זכויות העצורים", נכתב. סעיף 9א' לחוק המעצרים, שעניינו כבילת עצור במקום ציבורי, קובע את הכלל כי עצורים לא יהיו כבולים במקום ציבורי, אלא בהתקיימם של חריגים המנויים בסעיף. הביקורת חשפה מציאות מנוגדת לחוק לפיה הכלל הפך לחריג. רובם המכריע של העצורים מובלים כבולים בידיהם ו/או ברגליהם במסדרונות בית המשפט אל האולמות, וחלקם אף נותרים כבולים במהלך הדיון, באופן שיש בו כדי לפגוע בכבודם ולהשפילם בפומבי. רק במקרים חריגים נמנעים האחראים לכך מלהורות על כבילה.
במחצית ממתקני המעצר שנבדקו נמצא כי לא מתקיימת הפרדה בין עצורים מסוגים שונים ובין עצורים לאסירים, כפי שנדרש בחוק המעצרים. זאת, בין היתר, מפאת התנאים הפיזיים של מתקני המעצר בבתי המשפט.
לפחות במחצית ממתקני המעצר בהם ביקרה הסנגוריה הציבורית, נמצא כי העצורים שוהים בתנאי צפיפות קשים. בנוסף, נמצא כי התאים מכילים מספר עצורים הגדול ממספר העצורים שהתאים ערוכים להכיל.
במרבית מתקני המעצר שנבדקו נמצאו ליקויים באוורור, אשר לצד תנאים תברואתיים לקויים הובילו לתחושת מחנק או לריחות בלתי נעימים.
בסיכום הדו"ח נכתב:
למרות ניסיונות להביא לשיפור המצב, ובראשם העברת האחריות על מתקני המעצר המרחביים ועל מערך ליווי העצורים מן המשטרה אל שב"ס, המצב במתקני הכליאה בהם ביקרו אנשי הסניגוריה הציבורית בשנת 2007 רחוק עדיין מלהשביע רצון. מדוחות אנשי הסניגוריה הציבורית עולה, כי אין המדובר בבעיות או בכשלים נקודתיים ומקומיים. מדובר בבעיה כלל-ארצית, המביאה לפגיעה יומיומית בזכויותיהם הבסיסיות של עצורים ואסירים, ולפגיעה בכבודם כבני אדם. יש להמשיך ולקוות, כי הרשויות הרלוונטיות ישכילו לעשות שימוש במידע המובא בדוח זה, על מנת להביא לשיפור כולל ומהיר של הליקויים החמורים המתוארים בו.