משרד המדע, התרבות והספורט בחר את עשרת הזוכים בפרס האמן הצעיר לשנת 2008. הזוכים: לאה אביטל, אורן אליאב, איתן בוגנים, יוסף ז'וז'ף דדון, ליאור ווטרמן, דנה לוי, קרין מנדלוביץ, אורלי סבר, שי-לי עוזיאל ורון עמיר.
חבר השופטים לפרס היו: נעמי אביב, יוחאי אברהמי, מעין אמיר ועידית עמיחי כמשקיפה מטעם משרד המדע, התרבות והספורט. כל אחד מהזוכים יקבל פרס בגובה של 10,000 ₪.
במשרד מציינים כי בפני חברי הוועדה הוצגו 96 תיקי עבודות והתערוכה תוצג במשכן לאמנויות עין חרוד ב 2009.
נימוקי השופטים:
לאה אביטל
קודם כל - המבט. מבטה המקורי-והתמיד-רענן. המבט המחונן, המסוגל לאתר ולחלץ מהאובייקט הבודד, הסתמי והזניח את רגע ההולדת שלו כאובייקט אמנותי מפתיע וראשוני. נגיעתה בחפץ מצוי מציעה לצופה שיעור מלהיב במשמעת אמנותית הגורסת איפוק, התערבות מינימלית ונאמנות לחומר ולצורה. אביטל פועלת מתוך נאמנות ומחוייבות עמוקה לפרט באשר הוא גם פרט וגם עולם, ולפוטנציאל הטרנספורמטיבי הגלום בו.
בתוך זה בולטת יכולתה לבודד זהות ולחשוף את האחרוּת המעוגנת באותה זהות. לאה אביטל מסוגלת ללכוד ולעצב מצבים שנמצאים על-בלימה, שהם גם סטאטיים וגם מכילים את האפשרות לתנועה, הנמשכת מהם אל האינסוף. אביטל מתמודדת באופן מרהיב עם ערכי המודרניזם האוונגרדי תוך גיחות מלומדות אל ההיסטוריה של האמנות הקלאסית והניאוקלאסית. אמנותה נשענת על שפה עכשווית בהירה ומדוייקת, שפה של מחוות אמנותיות צחות ודקות, ועל ברק פואטי מהסוג שהופך אמנים מבורכים למחוללי קסם ולמקור השראה לבני דורם ולבאים אחריהם.
אורן אליאב
ציוריו של אורן אליאב הם מופע להטוטים המשלב בין הציור המסורתי לעולם דימויים וירטואלי. אליאב מרחיב את היחסים ההיסטוריים בין ציור וצילום במשחק מסירות מתמשך, המביא דימויים מהמאגר האינסופי של האינטרנט אל בד הציור, מחזיר אותם למחשב וחוזר חלילה. מערכת יחסים זו נוגעת בחריפות ובתבונה בשאלת המקור. על אף השימוש המורכב בטכנולוגיות אנלוגיות ודיגיטליות הוא מצליח להשיג תוצאה משוחררת ורעננה. בציוריו יש זיקה לציור נוף ולעיוותי פרספקטיבה מתולדות האמנות. זיקה זו מתממשת בקולאז'ים ציוריים הנבנים בסטודיו ובמחשב. החלל הנבנה בעבודות אניגמטי ולא נגיש מצד אחד, ומצד שני מפתה ומושך בתיאטרליות, בגרוטסקיות ובהומור הרב הנמצא בו.
יוסף-ג'וזף דדון
יצירתו הגרנדיוזית של יוסף-ג'וזף דדון נובעת מתוך שפע תוסס של מקורות השראה, שריטות אקזיסטנטיאליות וחומרים המקיימים ביניהם מתח דיאלקטי. אמנותו השואפת אל פאר, מלכות וביבים, יונקת מאוטוביוגרפיה פרדיגמטית של היהודי כקוסמופוליטיקן, היושב תדיר על מזוודותיו, שבע-נדודים והגירה, מתערה ונדחה, מתקבל ונהדף, מקסים ומוקסם, רגיש ונרגש. הוא נולד בצרפת לאם ממוצא אלג'יראי שעלתה איתו לישראל בשנת 1980, כשהיה בן חמש. את צעדיו הראשונים בארץ גישש בשכונת קרוונים נידחת בעיירת הרפאים אופקים. האם שהתחרדה העניקה לבנה חינוך בישיבה סאטמרית, שם למד באידיש, ניסה לדבר עברית ותקשר בטבעיות בצרפתית. המפגש עם הישימון בעל הוד הקדומים, שנשזר בחזיונות גאולה שירש מהאם, ושהצטרף לחוויות של עוני, נידחות, אמונה דתית יוקדת ותחושת חריגות שהלכה והתעצמה עיצבו אותו כאמן אקספרסיבי וטוטלי.
לדדון, אוטודידקט, זיקה טבעית אל מיתוסים מקומיים ואוניברסליים, מתוכם הוא שואב ורוקח אלגוריות וסימבולים טעונים ורוויים במיסטיקה, משיחיות, פנטזיה, תחושות אשם וקורבנות, התבוססות בדם, אדמה, קרעים, שק ומטאפיזיקה. השאיפה אל הטרנסנדנטי מתוך הנגיעה הבוטה בגשמי עוברת אצל דדון דרך הפתטי. שפתו האמנותית הולכת ומתעצבת כשפה היברידית יוצאת דופן ורעננה בנוף המקומי; עם כל הפתוס היא מבטאת נסיון תמידי לפרוץ גבולות ולהגדיר מחדש מצבי קיום ותרבות שנדמים כקרושים ומאובנים.
ליאור ווטרמן
ליאור ווטרמן הוא אמן וידיאו, פסל, משורר, מלחין, זמר, מחזאי ושחקן, ובכל התחומים הוא פועל ממקום ניהיליסטי, חתרני, פרוע. לפני שש שנים, כשסיים בהצטיינות את לימודי התואר הראשון בבצלאל, היה ברור שהוא עומד להחדיר לאמנות הישראלית טון חדש, בוטה, משולח רסן, סנסציוני.ניתן לתאר אותו כאחד האמנים המובילים במגמה ישראלית חדשה שניתן לכנותה "ניאו ברבריזם".
דנה לוי
האמנות של דנה לוי מציעה סדר יום של בדיקת גבולות פרטיים ומדיומליים. נקודת המוצא שלה היא מחויבות פוליטית, אסטטית ופואטית. זו מחויבות עמוקה ואותנטית שאינה מבקשת להכפיף תחתיה את העולם המתועד אלא הופכת את ההתנהלות בו למשוחררת מכבלים.
לוי מייצרת מהלך מרתק בו היא מצליחה לייצר מניפולציה אסטטית על האקראי, על החד פעמי. כך רגעים כאוטים הופכים עקרוניים ובד בבד, ברגעים אחרים, מתרסקים העקרונות אל תוך הכאוטיות.
לדוגמא בסרטה "שפה של אף אחד" עוקבת האמנית אחר סבה החורג שעוסק כל חייו בכתיבת שפה חדשה מתוך תקווה אוטופית לאחדות אוניברסאלית. במהלך העבודה, חושפת האמנית גיבור שאינו מחויב למוסכמות של זהות ועסוק ללא הרף בפרטי.
בסרטה "החולמים", שבמרכזו מספרים משוררים ואסירים על חלומותיהם, מתעכבת האמנית על הרגע בו מהרהרים מושאי הסרט בשאלתה של האמנית: מה הוא חלומם?. לוי מבודדת את הרגע בו אדם חולם ומציעה לצופה רגע מעורר, רגע של חיבור אל האוניברסאלי.
העבודות של לוי מציעות מנעדים שונים של תיעוד שאינם מתרכזים בהכרח ב"התרחשות" עצמה אלא בצללים ובעקבות שלה וכך היא מצליחה ברגישות להציע לצופה את הגבול המטושטש שבין דומות והבדל.
קרין מנדלוביץ
קארין מנדלוביץ' היא אמנית רב תחומית שלא מפרידה בין החיים האישים ומעשה האמנות. במדיומים השונים היא מפגינה קלילות, ומתנגדת לחשיבותו של האובייקט. מנדלוביץ' מתמקדת בתהליכים ולא בתוצאותיהם, כך שהוויית הסטודיו ממשיכה להיות נוכחת גם בחלל התצוגה. עבודותיה מעלות ספקות תבוניות במחקר שממציא את כלליו, תוך שהיא מרכיבה ארכיונים לא שיטתיים של דימויים וקולאז'ים מעודנים, בעלי קונספטואליות חושנית. המשחק במיצגיה הוא בהשתקפויות בין האובייקטים והסובייקטים. בעבודות הוידאו והצילום שלה היא מביימת מיצבים בקנה מידה מבלבל. בכך היא מערערת את המוסכמות בין החשוב לשולי ובין הרציני למשעשע, ומתמסרת ליחסים המורכבים שבין הפרטי לאוניברסאלי.
אורלי סבר
אורלי סבר בונה מיצבים שאפתניים, מורכבים ומסתוריים הגורמים לצופים להתמודד עם רגשות חזקים וחוסר יכולת לראות מציאות אחת. היא עושה זאת בעדינות ובאיפוק הגורמים לעבודותיה להתבלט במגמות הפוסט מינימליסטיות העכשוויות. הזיקות הפורמליסטיות המורכבות בין דמות ורקע, נגטיב ופוזיטיב, חלול ואטום, משתקפות ביחסים פסיכולוגיים מורכבים כילדות ובגרות, כליאה ושחרור, אורייטנציה ודיס-אוריינטציה. הרטוריקה החומרית במיצביה של סבר נעה בין קטבים. מצד אחד החושני והנגיש, בעת שהיא משתמשת בעץ של רהיטים, פח של מרזב ותאורה חמה, ומצד שני האניגמטי הבלתי מושג, כשהיא חוסמת חלקים מהחלל בקירות גבס, ממשטרת את התנהלות הצופה ו"מלחיצה" אותו לקירות הגלריה. סבר מעניקה תפקיד ראשי לחלל (הממשי והמנטאלי) שבין חלקי העבודה ובין העבודה עצמה לקירות הגלריה, תוך העמקה וחידוד השאלות העולות ממסורת הפיסול והמיצב.
שי-לי עוזיאל
האמנות של שי-לי עוזיאל היא אמנות מצחיקה, מרגשת ומפתיעה. עוזיאל מציע עמדה אמנותית בלתי מתפשרת שמתחמקת מהקלות למשמע. הוא מציג אמנות שחורגת מעבר להקשר הצר של מהות.
הפיסול של עוזיאל מנוסח בשפה ייחודית המטילה ספק מודע בתכלית החומרית של החפצים שמסביבו ומגחיכה אותם. כך, הוא מציב תולעת (תולעת שקלים) עשויה מאלף מטבעות של שקל אותן הוא מדביק זו לזו לצד נמלה שייצר, עשויה מתקליט ויניל ובצק מושחר.
מחד מכירות עבודותיו בסיזיפיות הכרוכה בפעולה האמנותית למשל בעבודה אדירת המימדים: מבנה עץ בצורת ברכה המוטבע במים (המיצב "יש לחזק את המתונים" שהוצגה במוזיאון הרצליה) ומאידך, מציעות עבודותיו פשטות והתבוננות רגישה, כפי שניתן לראות בצילום תקריב של "דג מעובד" מ-2005.
בעבודותיו מציע עוזיאל עמדה פולטית המחזירה לסדר היום את הכמיהה למיתולוגיות של "מזרח תיכון" ולדמות האמן כאנטי גיבור. בעבודה "עידוד היצירה" משחזר האמן חמאם טורקי עשוי קלקר, נוצות זנבות ועוד. בעבודת הוידיאו "אגוניה" מקדיש האמן מאמצים רבים הכוללים שעורי פיתוח קול על מנת להופיע בדמותו של הזמר היווני טריפונס ולשיר את שירו: אגוניה.
עבודותיו של עוזיאל פורמות הגדרות דיכוטומיות. הן ממיסות את הפופולארי אל תוך האליטיסטי, מתיכות את החיקוי והאותנטי ומערערות את ההבחנה בין שטחי לעמוק. הוא מציע אלטרנטיבה של היברדיות כתחושת זהות, וחושף את המעגליות האינסופית שכרוכה בכל ניסיון לעקוף אותה .
רון עמיר
גוף העבודות של רון עמיר הוא תוצר מרתק של עבודה רבת שנים בכפר הערבי "ג'אסר אל זרקא". עמיר מציג צילומים שבמרכזם מצולם הכפר מזוויות שונות כמו גם תושבי הכפר, והווי החיים בו.
מה היא הברית בין מצלם למצולם?, שואל עמיר: זהו צילום שבו מהדהדות התהיות אודות היחסים בניהם ואודות יחסיה של האמנות עם פעילות מוסרית ופוליטית.
הצילומים של עמיר קוראים תיגר על ההבחנה בין פנים-חוץ, בין אינטימי למנוכר. פנים של חדר מלא בקונכיות ורשתות דיג נדמה כצילום של קרקעית ים ללא הים, ועבודות שבמרכזן תיעוד מרוחק של מבנים צפופים או צילומים של עוברים ושווים ברחוב, מייצרים רגעים של התקרבות, של אינטימיות חריפה.
החיפוש אחר זהות חושף עולם, שלרגעים טעון בריאליזם חד ולרגעים לובש חזות פנטסטית. בהיותו חיפוש מעמיק, הוא ממאמן להיכנע למבט אחד ומתמסר להתבוננות רחבה.
במקביל לפרויקט הצילומים שלו עוסק רון בפעילות חברתית וחינוכית בכפר שכוללת הוראת צילום ואף הקים סטודיו לצילום המשרת את בני הכפר ומייצר מודל ייחודי לחיבור בין אמנות לקהילה.