במסגרת סדרת השיחות עם עקורי גוש קטיף במלאת שלוש שנים לעקירה ולחורבן החבל שוחחה אניטה טוקר, ממגורשי נצר חזני, המתגוררת בימים אלה באתר הקראווילות בעין צורים, על תחושותיה בימים אלה ועל הזיכרונות מהימים ההם.
לדבריה הזיכרונות הקשים ביותר הם בין השאר מניסיונות השכנוע של אותם שהיא מכנה 'סוכני הקרטונים' שנשלחו על ידי הצבא לשכנע את תושבי החבל לקחת קרטונים ולהתחיל באריזת חפצי הבית. היא מזכירה כיצד נאמר להם שאם לא יארזו בעצמם יהרסו הדחפורים את הבית עם התמונות התלויות על קירותיו.
עוד היא מזכירה את ההבטחות שהורעפו על ראשם של העקורים טרם עקירה. "הבטיחו שהכול בסדר. שרק נלך. שאין מה לדאוג ולכל אחד יש בית, והנה אנחנו שלוש שנים אחרי בקראווילות כשבעוד שנה יסתיים חוזה המגורים במבנים הללו והם ייהרסו ועדיין אין לנו בית".
ביתה של טוקר, כמו ביתם של עקורים אחרים מנצר חזני, אמור להיבנות באזור נחל שורק, אך לפי שעה מוערמים בפני העקורים קשיים רבים והבית טרם נראה באופק. "אנחנו צריכים לשלם לממשלה על חוסר באדמה, חוסר בתשתיות ועוד, וכל זה עוד לפני רכישת הבית עצמו", היא מספרת.
על מצב התעסוקה של עקורי ישובה מספרת טוקר כי רבים שניהלו בעבר משקי ענק עוסקים היום במה שהיא מגדירה כתת-עבודה, עבודות של סידור מדפים וכיוצא באלה. להערכתה כשישים עד שבעים אחוזים מהעקורים עובדים באותן תת-עבודות.
כמו כן היא מספרת על קשיים משפטיים בהם היא וחבריה צריכים להיאבק על זכויות לפיצוי של נכסים שחלקם לא הוכרו על ידי המדינה כראויים לפיצוי וכיוצא באלה.
למרות כל אלה מביעה טוקר רוח אופטימית, ומקווה כי בעתיד תדע קהילת נצר חזני להשתקם יחד ולהשיב יחד את רוח גוש קטיף לעם הזקוק כל כך לאותה רוח בעיקר בימים אלה.
לשאלת המראיין, יגאל שוק, מניין היא מגייסת את הרוח האופטימית והאמונה הללו, אומרת טוקר כי לתחושתה דווקא הניסים שליוו את ההתיישבות בחבל עזה, ניסי החקלאות בהפרחת חולות האזור לצמיחה מפוארת, וניסי הקסאמים שנספרו במאותיהם כמעט מדי יום כאשר תושבים ניצלו בדרכי נס גלויות, כל אלה חיזקו בהם את האמונה לקראת ימים קשים בהרבה, הימים הללו.
