חלפה שנה בדיוק מאז שכתבתי במדור זה את השורות דלהלן. ראויים הדברים להיאמר ולהיצעק בקול גדול, שוב ושוב, בשינוי קל - במקום שנתיים צריך לומר 'שלש שנים':
בעת ההתנתקות קראתי במדור זה כלפי מחוללי העקירה ונלהביה: אתם לא אחים שלי! גם בחלוף שנתיים לא הוקהתה אמירה זו, ולא פגה חריפותה כלפי המימסד השלטוני, התקשורת, אישי רוח וציבור. ככל שחולף הזמן, וארסנל הטירור הפלשתיני והעולמי צוברים תאוצה - אני חש יותר ויותר כי מדינת ישראל נתונה בכף הקלע בשל ההתנתקות.
תוך זמן קצר קבלנו אישור חמאסי-קסאמי לאסון החורבן... הפקירו בדם קר את בטחונה של מדינת ישראל ואיפשרו הזרמת דם נפיץ בעורקי הטירור. יש לשער כי הבכיר מבין 'פושעי ציר פילדלפי' שהציל עצמו באסון עמו, זה השקוע בתרדמת קרוב לשנתיים, רוחו משוטטת בכף הקלע.
לא כל-כך מקובל שאדם מצטט את עצמו, אך מה לעשות אם פשע ההתנתקות לא מרפה מאתנו; לא שמענו ציוץ חרטה ממלכתית במבט לאחור, לא הבחנו בהכאה על חטא רשמית, אפילו לא על אי-מימוש ה'פיצוי', ולכן לא חלה עליו כל מחילת התיישנות.
סיסמאות ריקות
יתר על כן, בחלוף הזמן ובמבט של פרספקטיבה, מתברר יותר ויותר כי כל המהלך דאז, בקיץ תשס"ה (2005), היה תרגיל אונאה אחד גדול, המחפיר ביותר בתולדות הציונות ובתולדות ששים שנות מדינת ישראל בארץ ישראל.
בהקשר הבטחוני והמדיני כבר עסקנו רבות במדור זה, ואין לי אלא לחזור על הנושנות ולזעוק על האונאה והכחש בהפרחת אשליות כמו "לאחר פינוי הישובים נשלוט במעברים!"; "על כל פצמ"ר נשיב בתותחים!"; "לאחר עקירת גוש קטיף העולם יכיר בצדקתנו ויעמוד לצדנו". מסתבר כי כל אלו היו מלכתחילה תרגיל הסחה כלפי דעת הקהל וספין של ראש ממשלה בולדוזרי הנמצא במצוקה אישית. איפה הוא ואיפה אנחנו? ובעיקר, איפה ראשי צה"ל שצייתו, אולי בצדק צבאי-פרוסי, אך גם משפשטו מדים נדם קולם!
תרגיל האונאה הגדול מכולם, ועליו קום-תקום-קמה ועדת חקירה ובקורת, היא הפרחת אשליית השיקום והקימום לעקורים, בנוסח "פינוי-פיצוי" ו"יש פתרון דיור ותעסוקה לכל מתיישב". דומה כי מלכתחילה היו אמירות אלו בבחינת הולכת שולל, ופיזור המחאות עתק ללא כיסוי.
התפתחויות מדיניות ובטחוניות לא כ"כ ניתנות לחיזוי מדויק מראש, אם כי הסיכוי שמצבנו ישתפר בעקבות ה'פינוי' מלכתחילה שאף לאפס. אמת, לא ניתן היה גם לחזות במדויק עד כמה עצומות וסבוכות תהיינה הבעיות המשפחתיות, החברתיות, הפסיכולוגיות והחינוכיות, אם כי ניתן היה להעריך ולהיערך, ולהקדים תרופה למכה. אבל, אפשר ואפשר היה לחזות בדיוק את ההיבטים הכלכליים, התקציביים, התעסוקתיים וכמובן הביורוקרטיים.
בואו לא נתבלבל: 90% מהעקורים טרם גרים בבית קבע גם בחלוף שלש שנים. X% מהם אינם מועסקים, על כל ההשלכות הכלכליות, המשפחתיות והחברתיות של עובדות יבשות אלו. מי שידע "עת לעקור נטוע" (קהלת ג) לא יודע "עת לחבוק" ו"עת לרפוא" (שם)?
נביאי שקר
כשאני עוצם עינים ומנסה לחשוב איך ניתן להונות כ"כ הרבה אנשים יחדו, בשם 'חזון' שהוא מיקסם שוא? מנין שאבו האבות-המנתקים עוז ותעצומות לקונצפציה הרסנית הקרובה להפסד ורחוקה משכר? ואז עולים בדמיוני... נביאי השקר התנ"כיים "המרפאים את שבר עמי על נקלה לאמר שלום שלום ואין שלום" (ירמיהו ו,יד).
שאלה: מה זה נביא שקר? האם הוא עצמו מאמין ב'נבואתו'? תשובה: מושג 'נביאי שקר' מתייחס לכזבנים ביודעין ולדמגוגים מניפולטיביים; לא להוזים ולא לחוזים, אפילו לא בכוכבים. הם אינם אנשי רוח אלא אנשי מרמה; אינם גורו'ס תמהוניים או לקויי נפש. כוחם בפיהם אשר דיבר שוא במזימה, ורק הכריזמה עומדת להם לספח המונים הצמאים לאופטימיות המשודרת על ידם. קל - ובעיקר נוח - להתפתות ל'חזונם' של נביאי שקר.
כל המכיר פרק בתנ"ך יודע עד כמה בזויים ונקלים היו נביאי השקר בפי נביאי האמת. נביאי שקר לדורותיהם חרותים לדראון על לוח ההיסטוריה הלאומית של עם ישראל, ברשימת המנהיגים המתחזים. יזמי ה'התנתקות' ייחרתו ב'מזרח' רשימה זו!
על 'נביאים' אלו קונן ירמיהו בפסוקי איכה שצוטטו בראש המדור: "נביאיך חזו לך שוא ותפל... ויחזו לך משאות שוא ומדוחים" (איכה ב,יד). "קראתי למאהבי המה רמוני" (איכה א,יט). מה הולם את 'חזון ההתנתקות' יותר מהתיאור החורבני של מגילת איכה: "משאות שוא ומדוחים"? מה הולם יותר את תחושת הנבגדות של העקורים, חסרי הבית והפרנסה, מאשר הזעקה: "מאהבי, המה רימוני!"?
בעת ההתנתקות קראתי במדור זה כלפי מחוללי העקירה ונלהביה: אתם לא אחים שלי! גם בחלוף שנתיים לא הוקהתה אמירה זו, ולא פגה חריפותה כלפי המימסד השלטוני, התקשורת, אישי רוח וציבור. ככל שחולף הזמן, וארסנל הטירור הפלשתיני והעולמי צוברים תאוצה - אני חש יותר ויותר כי מדינת ישראל נתונה בכף הקלע בשל ההתנתקות.
תוך זמן קצר קבלנו אישור חמאסי-קסאמי לאסון החורבן... הפקירו בדם קר את בטחונה של מדינת ישראל ואיפשרו הזרמת דם נפיץ בעורקי הטירור. יש לשער כי הבכיר מבין 'פושעי ציר פילדלפי' שהציל עצמו באסון עמו, זה השקוע בתרדמת קרוב לשנתיים, רוחו משוטטת בכף הקלע.
לא כל-כך מקובל שאדם מצטט את עצמו, אך מה לעשות אם פשע ההתנתקות לא מרפה מאתנו; לא שמענו ציוץ חרטה ממלכתית במבט לאחור, לא הבחנו בהכאה על חטא רשמית, אפילו לא על אי-מימוש ה'פיצוי', ולכן לא חלה עליו כל מחילת התיישנות.
סיסמאות ריקות
יתר על כן, בחלוף הזמן ובמבט של פרספקטיבה, מתברר יותר ויותר כי כל המהלך דאז, בקיץ תשס"ה (2005), היה תרגיל אונאה אחד גדול, המחפיר ביותר בתולדות הציונות ובתולדות ששים שנות מדינת ישראל בארץ ישראל.
בהקשר הבטחוני והמדיני כבר עסקנו רבות במדור זה, ואין לי אלא לחזור על הנושנות ולזעוק על האונאה והכחש בהפרחת אשליות כמו "לאחר פינוי הישובים נשלוט במעברים!"; "על כל פצמ"ר נשיב בתותחים!"; "לאחר עקירת גוש קטיף העולם יכיר בצדקתנו ויעמוד לצדנו". מסתבר כי כל אלו היו מלכתחילה תרגיל הסחה כלפי דעת הקהל וספין של ראש ממשלה בולדוזרי הנמצא במצוקה אישית. איפה הוא ואיפה אנחנו? ובעיקר, איפה ראשי צה"ל שצייתו, אולי בצדק צבאי-פרוסי, אך גם משפשטו מדים נדם קולם!
תרגיל האונאה הגדול מכולם, ועליו קום-תקום-קמה ועדת חקירה ובקורת, היא הפרחת אשליית השיקום והקימום לעקורים, בנוסח "פינוי-פיצוי" ו"יש פתרון דיור ותעסוקה לכל מתיישב". דומה כי מלכתחילה היו אמירות אלו בבחינת הולכת שולל, ופיזור המחאות עתק ללא כיסוי.
התפתחויות מדיניות ובטחוניות לא כ"כ ניתנות לחיזוי מדויק מראש, אם כי הסיכוי שמצבנו ישתפר בעקבות ה'פינוי' מלכתחילה שאף לאפס. אמת, לא ניתן היה גם לחזות במדויק עד כמה עצומות וסבוכות תהיינה הבעיות המשפחתיות, החברתיות, הפסיכולוגיות והחינוכיות, אם כי ניתן היה להעריך ולהיערך, ולהקדים תרופה למכה. אבל, אפשר ואפשר היה לחזות בדיוק את ההיבטים הכלכליים, התקציביים, התעסוקתיים וכמובן הביורוקרטיים.
בואו לא נתבלבל: 90% מהעקורים טרם גרים בבית קבע גם בחלוף שלש שנים. X% מהם אינם מועסקים, על כל ההשלכות הכלכליות, המשפחתיות והחברתיות של עובדות יבשות אלו. מי שידע "עת לעקור נטוע" (קהלת ג) לא יודע "עת לחבוק" ו"עת לרפוא" (שם)?
נביאי שקר
כשאני עוצם עינים ומנסה לחשוב איך ניתן להונות כ"כ הרבה אנשים יחדו, בשם 'חזון' שהוא מיקסם שוא? מנין שאבו האבות-המנתקים עוז ותעצומות לקונצפציה הרסנית הקרובה להפסד ורחוקה משכר? ואז עולים בדמיוני... נביאי השקר התנ"כיים "המרפאים את שבר עמי על נקלה לאמר שלום שלום ואין שלום" (ירמיהו ו,יד).
שאלה: מה זה נביא שקר? האם הוא עצמו מאמין ב'נבואתו'? תשובה: מושג 'נביאי שקר' מתייחס לכזבנים ביודעין ולדמגוגים מניפולטיביים; לא להוזים ולא לחוזים, אפילו לא בכוכבים. הם אינם אנשי רוח אלא אנשי מרמה; אינם גורו'ס תמהוניים או לקויי נפש. כוחם בפיהם אשר דיבר שוא במזימה, ורק הכריזמה עומדת להם לספח המונים הצמאים לאופטימיות המשודרת על ידם. קל - ובעיקר נוח - להתפתות ל'חזונם' של נביאי שקר.
כל המכיר פרק בתנ"ך יודע עד כמה בזויים ונקלים היו נביאי השקר בפי נביאי האמת. נביאי שקר לדורותיהם חרותים לדראון על לוח ההיסטוריה הלאומית של עם ישראל, ברשימת המנהיגים המתחזים. יזמי ה'התנתקות' ייחרתו ב'מזרח' רשימה זו!
על 'נביאים' אלו קונן ירמיהו בפסוקי איכה שצוטטו בראש המדור: "נביאיך חזו לך שוא ותפל... ויחזו לך משאות שוא ומדוחים" (איכה ב,יד). "קראתי למאהבי המה רמוני" (איכה א,יט). מה הולם את 'חזון ההתנתקות' יותר מהתיאור החורבני של מגילת איכה: "משאות שוא ומדוחים"? מה הולם יותר את תחושת הנבגדות של העקורים, חסרי הבית והפרנסה, מאשר הזעקה: "מאהבי, המה רימוני!"?