היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, תוקף בתשובה לבית המשפט העליון את פסק דינו של השופט גינת שקבע כי גבייה מנהלית צריכה להיות מוצא אחרון של הרשויות.
בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי בעניין גבייה מנהלית נקבע כי ככלל, על רשות מנהלית שהחוק מסמיך אותה לנקוט בהליכי גבייה מינהלית לפנות לבית המשפט, ולא להפעיל סמכותה לנקיטה בהליכי גבייה מנהלית אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן.
עמדתו של מזוז היא, כי הקביעות שבפסק הדין בנוגע לגבייה מנהלית הן שגויות ובטלות בהיותן מנוגדות לחקיקה ולהלכה הפסוקה.
בעמדה נטען כי בניגוד לקביעה בפסק הדין נשוא הערעור, "כל מהותה של הגבייה המנהלית נעוץ בכך, שבנסיבות המוגדרות בחוק, מוסמכת הרשות המנהלית לנקוט בעצמה בהליכי גבייה לגביית תשלומי חובה הקבועים בחוק, ללא צורך בפנייה לבית משפט", וכי תשלומי החובה הקבועים בחוק (כגון – מסים) הינם "קו החיים" של רשויות המנהל בישראל – שאינן יכולות למלא את תפקידן בלעדי גבייה שוטפת וסדירה של תשלומי חובה אלה, בין היתר באמצעות נקיטת הליכי גבייה מנהלית ממי שאינם משלמים את חובותיהם כנדרש לפי חוק. מאחר שלרשויות המנהל חייבים רבים, ומאחר שמדובר בחובות בעלי אופי ציבורי - אשר הכספים הנגבים במסגרתם מיועדים לשרת את כלל הציבור, וחיוניים לתפקוד הרשויות – נקבעו בחקיקה סמכויות הגבייה המנהליות.
עוד נטען כי "הקביעות המופיעות בפסק הדין לגבי גבייה מנהלית - אם יהפכו להלכה - יבטלו למעשה את כל תחום הגבייה המנהלית כפי שהוא קבוע בחקיקה (מדובר בעשרות רבות של חוקים שחוקקה הכנסת) ומיושם באופן שוטף על ידי רשויות המנהל. כאמור, לקביעות אלו, אם יעמדו על תילן, השלכות קשות על יכולת הגבייה של הרשויות. בנוסף, קביעות אלו פוגעות בזכויות האזרחים שומרי החוק המשלמים את תשלומי החובה כסדרם. נוכח כל זאת נדרשה התייצבותו של היועץ המשפטי לממשלה בהליך.
בעמדה נכתב עוד כי "המהלך הפרשני עליו מבוססת הנמקת הקביעות בפסק הדין לגבי גבייה מנהלית - הינו מהלך שגוי. לפיכך, לא זו בלבד שקביעות אלה מנוגדות חזיתית לעשרות רבות של הוראות חקיקה ולהלכה הפסוקה כשלעצמן - אלא שהנמקתן (במהלך פרשני שנועד כביכול להפוך את הוראות החקיקה וההלכה הפסוקה ל"אות מתה") אינה יכולה לעמוד".