אבי פרחן, שנעקר פעמיים, פעם אחת מימית ובפעם האחרת מרצועת עזה, מגולל ביומן ערוץ 7 את סדרת המשגים שכלשונו ליוו את המאבק אז ואת השיקום היום.
"היו משגים של כולם. חברי להנהגה בגוש קטיף, תוך כדי מאבק ניהלו מו"מ עם הממשלה על התיישבות חלופית ולא נאבקו על ביתם. טענתי אז ואני טוען גם היום שמי שנאבק על ביתו- לא מנהל מו"מ על נסיגה לעורף ועל בית חלופי. מי שמנהל מו"מ כזה ויתר על נחלתו בגוש קטיף. כך טענתי גם בימים ההם, אבל הלקח לא נלמד", קובע פרחן.
"באספות הגדולות לא רצו לשמוע את דברי והשיבו לי שזה כמו ביטוח חיים, והמכין ביטוח חיים גם הוא לא רוצה למות ובכל זאת עושה ביטוח חיים. אמרתי להם שאם כך אז בואו נעשה ביטוח חיים למדינה. יש עלינו איומים על חיי המדינה, לכן נמשיך להיאבק על ביטחוננו ונכין אדמות בקנדה או בארצות הברית לשארית הפליטה. נארגן כבר דילים עם חברות ספנות ותעופה לשם. ליתר ביטחון..."
לטעמו של פרחן, לו הייתה נוקטת הנהגת המתיישבים דרך אחרת "אפשר היה להציל חלק לא מבוטל מגוש קטיף. אפשר היה להציל לפחות את החלק הצפוני שהיה בידי האו"ם ומעולם לא היו בידיים ערביות. מדוגית דרך ניסנית ועד נחל שקמה היה בידי האו"ם".
באשר לממשלה מקפיד פרחן לפרוס גם את משגיה, לפחות למען האיזון: "המשגה של הממשלה, מעבר לאסון שהביאה לנו ולאזור הדרום, היא שהממשלה לא יודעת איך לשקם אותנו, אולי היא גם לא רוצה.... ממש חלם. אין לי הסבר למה שקורה כאן. ממשלת בגין שיצרה את התקדים של שטחים תמורת הסכם ידעה לשקם והקימה סדרת ישובים על שפת הכינרת ובמקומות אחרים תוך חקיקה מתאימה. אבל במקרה הזה הקימו שכונות תוך חודשים ספורים בכספים שלנו ואילו את ישובי הקבע מעכבים בבירוקרטיה אינסופית במשרדי הממשלה, במנהלת סל"ע ועוד".
פרחן משוכנע ש"חברי עושים הכול מתוך תום לב, אבל כשביקשתי שיאבקו על חקיקה שתאפשר את הבניה, הם עסקו בעוד שקל פה ועוד שקל שם", הוא אומר באכזבה.