בעקבות עתירה של חברה הפועלת לקידום יוזמה להסדר קבע לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני על פסילת פרסומת העוסקת במסמך "הצהרת עקרונות" בין עמי איילון לסרי נוסייבה קבעו שופטי בג"צ כי אין לפסול את הכללים לפסילתפרסומות פוליטיות.
כללי רשות השידור אוסרים על תשדיר פרסומת "בעניין השנוי במחלוקת פוליטית או אידיאולוגית בציבור", כללי הרשות השנייה אוסרים על תשדיר פרסומת "שיש בו העברת מסר בנושא פוליטי, חברתי, ציבורי או כלכלי השנוי במחלוקת בציבור".
בית המשפט העליון, בהרכב מורחב של שבעה שופטים, דן בשאלה האם האיסורים האמורים על תשדירי פרסומת פוליטית הקבועים בכללי רשות השידור ובכללי הרשות השנייה, הינם כדין.
העתירה עסקה במסגרת יוזמה בה גובש מסמך "הצהרת עקרונות" בין עמי איילון לבין סרי נוסייבה, החברה העותרת ביקשה לחשוף את הציבור הישראלי לתוכנו של המסמך ולעודד את הציבור לחתום עליו. לצורך כך הכינה תשדירי פרסומת לרדיו. התשדירים הפנו את ציבור המאזינים אל אתר האינטרנט של העותרת ואל מספר טלפון שם יוכלו לקבל פרטים נוספים אודות היוזמה.
רשות השידור שאחראית על שידור תכניות ושידורי פרסומת בתחנות הרדיו הארצי, אישרה את שידור התשדירים ברשתות ב', ג' ו-FM88 הרשות השניה האחראית על שידור תכניות ושידורי פרסומת בתחנות הרדיו האזורי, הודיעה כי היא מסרבת לאשר את שידור התשדירים, מן הטעם שמדובר ב"נושא פוליטי השנוי במחלוקת בציבור" וכיוון ש"מטרת השידור הינה עצם 'גיוס תמיכה' לעמדה מסוימת בנושא השנוי במחלוקת בציבור". הרשות השניה הסבה את תשומת לבה של רשות השידור להחלטתה. בעקבות זאת הודיעה רשות השדיור כי לא תוכל לאשר את פרסום התשדירים.
בעקבות כך הגישה החברה עתירה התוקפת את החלטות רשות השידור והרשות השניה האוסרות על שידור התשדירים, בטענה כי הן בטלות בהיותן פוגעות פגיעה חמורה ובלתי חוקתית בחופש הביטוי של העותרת.
בית המשפט החליט ברוב דעות של חמישה שופטים כי אין לפסול את הכללים לפסילת הפרסומות, אף שההנמקות לכך היו מגוונות. השופטת נאור, אליה הצטרף השופט לוי, פסקה כי הכללים אמנם פוגעים בזכות החוקתית לחופש ביטוי פוליטי אך הם עומדים בתנאי פסקת ההגבלה, לרבות בתנאי הדורש "הסמכה מפורשת" בחקיקה ראשית לצורך פגיעה בזכות חוקתית.
השופט גרוניס והשופט ג'ובראן הצטרפו למסקנה כי אין מקום לפסול את הכללים. השופטת פרוקצ'יה הצטרפה אף היא למסקנה זו, אולם הנמקתה היתה שונה. לגישתה, הכללים כלל לא פוגעים בחופש הביטוי הפוליטי ולפיכך אין עילה לפסילתם.
הנשיאה ביניש והשופטת חיות, בדעת מיעוט, סברו כי אין מנוס מפסילת הכללים. לגישת הנשיאה, הכללים הנדונים פוגעים פגיעה משמעותית בחופש הביטוי הפוליטי בקובעם איסור מוחלט על פרסומות פוליטיות, בלא שקיימת לכך "הסמכה מפורשת" בחקיקה ראשית כנדרש בפסקת ההגבלה. לגישתה, יש להורות על פסילת הכללים תוך השעיית הכרזת הבטלות למשך שנה על-מנת לאפשר לכנסת להידרש לסוגיה. השופטת חיות הצטרפה לדעת הנשיאה ולנימוקיה בעניין פסלותם של הכללים האמורים. עם זאת, היא סברה כי דין העתירה להידחות בכל הנוגע להחלטת הרשות השנייה לאסור על השידור הקונקרטי עליו נסובה העתירה. לגישתה של השופטת חיות, החלטה זו הינה כדין נוכח האיסור המפורש בחקיקה ראשית על "תעמולה מפלגתית".
השופטת נאור, אשר כתבה את פסק הדין העיקרי, קבעה כי חופש הביטוי הפוליטי הוא חלק מהזכות החוקתית לכבוד האדם. הכללים פוגעים בחופש הביטוי הפוליטי, אך הם עומדים בתנאי פסקת ההגבלה וצולחים את מבחן הבחינה החוקתית. לדבריה, הכללים הותקנו מכוח הסמכה בחוק רשות השידור ובחוק הרשות השנייה לתכלית ראויה של הבטחת שידורים הוגנים ומאוזנים בהתאם ל"דוקטרינת ההגינות" והם מידתיים, בין היתר, בהתבסס על השוואה לביקורת שיפוטית על כללים דומים הקיימים באירופה.
לגישתו של השופט א' א' לוי, הטעם המרכזי העומד ביסוד ההסתייגות משידורם של תשדירים פוליטיים, נוגע לאינטרס הציבורי שבקיום מאפיינים נאותים של שיח פוליטי בישראל. להשקפתו, יש מקום לחשש כי פתיחתו של תחום הפרסומת לתכנים פוליטיים תפגע בשיח הפוליטי במידה שאף פעולה רגולטיבית הקשורה בתוכני הפרסום תתקשה למנוע. לשון ההסמכה בחקיקה הראשית היא, להשקפתו, מפורשת דיה כדי לאפשר למחוקק המשנה להגביל בתקנות את תוכניהם של הפרסומים ברשתות השידור והגבלה זו, על אף שהיא פוגעת בחופש הביטוי, היא ראויה ומידתית, בפרט בהתחשב בכך שאותה מדיה, גם אם לא בדרך של תשדירים בתשלום, מספקת ממילא במה רחבה לביטוי הפוליטי.
הנשיאה ביניש קבעה כי אין מנוס מפסילת הכללים. לגישתה, האיסור המוחלט הקבוע בכללים על שידור פרסומות פוליטיות, מקים פגיעה רצינית בחופש הביטוי הפוליטי. בנסיבות אלה, אין די בהרשאה הכללית הקיימת בחוק רשות השידור ובחוק הרשות השנייה, אלא מתחייבת לשון מסמיכה ברורה בחקיקה ראשית על-מנת לקבוע איסור מוחלט על פרסומות פוליטיות. בהעדר "הסמכה מפורשת" כאמור, סברה הנשיאה כי אין מנוס מפסילת הכללים הנדונים תוך השעיית הכרזת הבטלות משך שנה, על מנת לאפשר לכנסת להידרש לסוגיה. ברור כי אין באמור כדי למנוע מהכנסת לעגן איסור על פרסומות פוליטיות בחקיקה ראשית שתעמוד בתנאי פסקת ההגבלה.
השופטת חיות הצטרפה לדעת הנשיאה ביניש ולנימוקיה, כי יש לפסול את הכללים. עם זאת סברה כי הרשות השניה היתה מוסמכת להחליט על פסילת התשדיר הקונקרטי עליו נסובה העתירה, אף מבלי להתבסס על הכללים הנדונים, וזאת לאור ההסמכה בסעיף 86(א) לחוק הרשות השניה לפסילת "תעמולה מפלגתית", מונח אותו יש לפרש באופן הרואה כעיקר את תוכן התשדיר ולא את מיהותו של הגוף המבקש לפרסמו.
השופטת פרוקצ'יה הצטרפה למסקנה שאין מקום לפסול את הכללים. לגישתה הכללים אינם פוגעים בחופש הביטוי הפוליטי. הזכות החוקתית לחופש ביטוי פוליטי אינה מקיפה את הזכות לממש חופש זה בדרך של תשדיר פרסומת פוליטי בתשלום, ולכן הנושא נמצא "מחוץ למגרש החוקתי". לדבריה "תחימת גבולות ראויים להיקפן של זכויות היסוד עשויה לתרום לביצורן של זכויות אלה ולא להחלשתן". כמו כן, לא מתקיימת עילה במשפט המינהלי המצדיקה התערבות במדיניות הרשות המוסמכת שלא להתיר תשדירי פרסומת פוליטיים בתשלום.
השופט גרוניס הצטרף למסקנה שאין מקום לפסול את הכללים, וזאת מבלי להביע עמדה בשאלת היחס בין חופש הביטוי הפוליטי לכבוד האדם.
השופט ג'ובראן הדגיש את החשש שמא ביטול הכללים יביא להיווצרות תופעה בה "בעל המאה הוא בעל הדיעה". לגישתו ביטול הכללים עלול להביא לריקונה מתוכן של "דוקטרינת ההגינות", תוך העברת כובד משקלו של השיח הפוליטי מהשידורים הרגילים לשידורי הפרסומות. השופט ג'ובראן הניח, לשם הדיון, כי הכללים פוגעים בחופש הביטוי הפוליטי.