פיגמליון הוא דמות אגדתית של המשורר הרומאי הקדום, אובידיוס.  מעשה  בפסל,  שיצר פסל יפהפה משנהב והתאהב ביצירתו, כאילו הייתה אישה אמיתית, והאמונה בעצמו ובאהבתו הפכוה לבסוף לדמות ממשית.

הסופר והמחזאי ג'ורג' ברנרד שו התבסס על סיפור זה כאשר כתב את המחזה "פיגמליון" בשנת  1913. במחזה מתערב פרופ' הנרי היגינס עם חברו, שיצליח להפוך את אלייזה דוליטל, מוכרת פרחים ממעמד נמוך ובעלת חיתוך דיבור המוני, ל"ליידי" - לאחר שהוא מנצח בהתערבות ויוצא עמה לנשף,  והכול משוכנעים שהיא בת אצולה אמיתית – מהממת  דוליטל את הקהל בפרץ של קללות;   נוצר  אפקט קומי,  כשדוליטל לומדת לדבר בצורה רהוטה, אך אינה מבינה כלל את נושאי השיחה.

ב-1938 עובד המחזה לסרט באותו שם, בכיכוב לסלי הווארד. מאוחר יותר עובד המחזה למחזמר (ואחר כך לסרט) בשם "גבירתי הנאווה".

בימים אלה מככב המחזה בעיבוד מחודש מעל במותינו, "פיגמליון נוסח ישראל". הכניסה חופשית.

בדיחה תקשורתית שהגשימה את עצמה: כשכלי תקשורת מרכזיים ברמתם של  "ידיעות אחרונות", "מעריב", "הארץ", ערוץ 2 בטלוויזיה, ואחרים, שמטבע הדברים מצויים במשך כל ימות השנה בתחרות מתמדת על תשומת לבם של ציבור הקוראים והגולשים –  עושים לפתע יד אחת להובלת קמפיין חסר תקדים, בליווי סקרים מגמתיים תלושים מהמציאות, לבחירתה של מועמדת חיוורת חסרת כל כישורים לראשות מפלגת השלטון - המסקנה ההגיונית המתבקשת היא,  שאותו קמפיין, בניגוד להתרשמות הראשונה, לא נועד לתרום לחיזוק מעמדה הציבורי של "קדימה" ושל ציפי לבני אלא להיפך:  להפוך אותן לקריקטורה נלעגת  ואת קהל בוחריהן לשוטים.

הרי לא ייתכן, שמתוך שורה של מועמדים, שכל אחד מהם עולה לאין ערוך בכישוריו ובניסיונו הפוליטי והביטחוני על ציפי לבני – יבחרו אנשי תקשורת רציניים דווקא בה לראשות "קדימה", ומטבע הדברים לראשות הממשלה, אלא אם כן, חמדו להם לצון להקים לתחייה את דמותה של "פיגמליון" נוסח ישראל.

עובדות ומספרים:

מתוך כ-4.8 מיליון בעלי זכות בחירה בישראל, 16.934, כ- % 1/3  (שליש האחוז) בלבד הצביעו בעד ציפי לבני לראשות "קדימה" ולראשות הממשלה. בבחירות כלליות היא לא הייתה עוברת את אחוז החסימה (מן הראוי להזכיר שכמחצית בעלי זכות הבחירה במפלגתה שלה החרימו את הבחירות ולא טרחו כלל להגיע אל הקלפי). ועם תמיכה ציבורית זעומה זו היא מתיימרת לנצח את בנימין נתניהו? הבלים: היא תעדיף ממשלת מיעוט, על כל הרכב שרק ניתן,  מאשר ללכת לבחירות. על הלגיטימציה המוסרית, אם לא החוקית, של ממשלה שנבחרה על ידי פחות משליש האחוז מכלל אזרחי המדינה בעלי זכות הבחירה,  לא נרחיב כאן את הדיבור.

אמנם יומון "הארץ", שהיה בין כלי התקשורת המרכזיים שתמכו בלבני והעניקו לה גיבוי רחב בכל מהלכיה בבחירות לראשות מפלגתה, מאיץ בה במאמר מערכת  ביום שישי, 19.9.08, לכונן קואליציה במהירות (כאילו היא זקוקה להאצה). בין היתר נכתב שם: "הטענה, כי אולי יש לה מנדט חוקי אבל אין לה לגיטימציה מוסרית, מאפיינת את השיח הפוליטי בישראל מאז הסכמי אוסלו. כל מי שמנסה להגיע להסכם שלום עם הפלשתינאים זוכה ליחס דומה... הדיבורים על כך שמעט מדי אנשים קבעו מי יהיה ראש הממשלה הבא הם דברי הבל..." חורץ כותב המאמר ומסכם: "לבני מחויבת אך ורק לציבור שאותו היא רוצה להנהיג..." (ציבור ה-74 אלף  מתפקדי "קדימה",  או רק ה-16.934 שבחרו בה? – סתם ולא פירט).

מעטות הדוגמות בהיסטוריה, אפילו בימי הביניים האפלים, שמיעוט של כשליש אחוז שלט באורח חוקי על יותר מ-97% מהאוכלוסייה. מן הראוי להזכיר לכותב המאמר הראשי ב"הארץ" שעל רקע דומה פרצה המהפכה הצרפתית ב-1789 :

עם פרוץ המהפכה מנה העם הצרפתי כ-25 מיליון תושבים, שמבחינה חברתית היו מחולקים לשלושה מעמדות – הכמורה, 100 אלף ; האצולה, 400 אלף; והמעמד השלישי, פשוטי העם, כלל את כל  יתר ה-24.5 מיליון תושבים.

אסיפת המעמדות כונסה לראשונה ב-1302 על ידי המלך, פיליפ היפה, ומאז כונסה שנית במצוות המלך, לואי ה- 16, רק במאי 1789 - ערב המהפכה הצרפתית הגדולה.

מאחר והנוהג המקובל היה כי כל מעמד מצביע בנפרד, הרי שתמיד ההצבעה הייתה קול אחד של המעמד השלישי מול 2 קולות של האצולה והכמורה (שהיו להם אינטרסים משותפים). בכינוס אסיפת המעמדות במאי 1789 דרשו נציגי המעמד השלישי לשנות את שיטת ההצבעה ושכל נציג באסיפה ייצג קול אחד בלבד, ובכך לבטל את זכויות היתר של 2 המעמדות האחרים.  לאחר שתביעתם זו נדחתה על הסף על ידי המלך, הכריזו על עצמם, כעל "האסיפה הלאומית" של כל הצרפתים. הם הודיעו שלא יתפזרו עד שתיכתב חוקה חדשה לצרפת, ובה יובטחו זכיותיהם של המוני העם.

צעד זה היווה את תחילתה של המהפכה הצרפתית הגדולה, שביטלה את המשטר הפיאודלי של שלטון המיעוט על הרוב והפכה את תושבי צרפת מנתינים,  לאזרחים בעלי זכויות טבעיות, שאינן ניתנות לביטול. עקרונותיה הפכו לאחד ממסמכי היסוד של הדמוקרטיה עד היום. כה חבל, שלאחר למעלה מ-200 שנה שמעם טרם הגיע לאוזני כותב מאמר המערכת ב"הארץ". 

ולסיכום:  אפקט "פיגמליון" הוא תופעה פסיכולוגית חברתית, המבוססת בעיקרה על "נבואה המגשימה את עצמה". ציפיות המושתלות באדם ביחס להתנהגותו, להישגיו וליכולתו -  הופכות להיות ציפיותיו מעצמו, תוך אשליה מסוכנת,  שבסופו של דבר הן עשויות להשפיע גם על התנהגות הזולת. ציפי לבני, מבושמת מהסקרים השקריים, עדיין צפונה בתוך הבועה שלה וממאנת להתמודד עם המציאות הריאלית. והמציאות, כדרכה האכזרית,  תטפח בלי רחם ובמהרה על פניה.