עוד בימי ילדותו בבית הכנסת "רודפי שלום" בטבריה נוצר קשר בין שמעון קינן לשופר. נער צעיר הסתכל בהערצה על בעל תוקע ובהגיעו הביתה היה חולם על איך הוא בעצמו יהפוך לבעל תוקע.
בגיל 18 חלומו של שמעון התגשם והוא עלה לראשונה כבעל תוקע. במהלך שירותו הצבאי שמעון נאלץ להישאר בחגים בבסיס, כדי לשמש כבעל תוקע.
שנים רבות ניהל שמעון מסגריה שהייתה בבעלותו עד שקיבל הצעה לפתוח מפעל מיוחד לייצור ועיבוד שופרות. שמעון מספר, כי אחרי שנים שהוא בנה כמעט כל הסככות באזור של דרום רמת הגולן "פתאום הפסיקו להגיע עבודות מסגרות" והוא הקדיש את כולו לייצור שופרות.
ברגע ששמעון קינן מחזיק בידו קרן של אייל הוא כבר יודע מה תהיה צורתו וכיצד תשמע תקיעתו של השופר בסוף תהליך הייצור. לאחר שנים רבות של ייצור שופרות שמעון משתדל להתאים כל שופר לבעל תוקע שהגיע אליו למפעל בדרום רמת הגולן.