את קבוצת עשרים הקובעים בתקשורת מכנה בכור "מועדון סגור", או במילים אחרון 'גילדה סגורה' שהפכה למפלגה, כלשונו, זאת על אף שאיש לא העניק להם את המנדט לכך והם אינם מייצגים כל תהליך דמוקרטי.
"התקשורת במדינת ישראל הפכה ממסקרת ומתווכת - לגוף פוליטי אקטיבי, המשמש תחליף למפלגות פוליטיות של פעם. ככל שהשמאל בישראל הלך והתכווץ, השפעתו בתקשורת הישראלית הלכה וגדלה", כותב בכור.
לטעמו התנהלות זו של ראשי התקשורת שאינם מתחלפים במשך עשרות שנים אינה אלא בגידה בציבור בישראל, ציבור המקווה לקבל מהתקשורת דיווחים וסיקורים, אך זוכה לפעילות פוליטית אקטיבית ואפקטיבית המנוגדת לתפיסותיו של הרוב ישראל.
עוד מוסיף בכור, שכזכור בעברו היה בעצמו עיתונאי בגלי צה"ל, וכותב כי "הקרבה אל השמאל הפכה למסלול קידום הכרחי לעיתונאים צעירים, ל"פרשנים" ולמגישי תוכניות "חברתיים". מעטים מהם יסתכנו ויגדירו את עצמם כ"שמאל", חלילה, אך כל מהותם היא כזו. הבוז לפטריוטיות ולצבא, הסלידה מן הממשלה (הימנית או המרכז-ימנית), ההתגדרות כמחנה "השלום", הגועל מן המזרחיות היהודית תוך הערצת הערבים, והטינה העמוקה לימין".
"אותם אנשים נודדים בין הערוצים השונים. בבוקר הם ברדיו, אחר הצהרים ובערב בטלוויזיה לערוציה השונים, ולמחרת בעיתון. אותם עשרים-שלושים אנשים, שמתיימרים לייצג תקשורת של מדינה בת למעלה משבעה מליון אזרחים! כך הפכה התקשורת לאחוזתם הפרטית של כעשרים איש, בלי להיבחר, בלי אחריות, ובלי כל שקיפות".
ומה באשר ליחס התקשורת לתקשורת האלטרנטיבית, עיתונות הימין והעיתונים החרדיים? לדברי ד"ר בכור אלה זוכים לדה-לגיטימציה מוחלטת. כאשר התקשורת הכבושה בידי אותם עשרים קובעים היא הפוליטיקלי קורקט הרי שעיתון אחר "ככל שיהיה רחוק מהם, פוחתת הלגיטימציה שלו ונעלמת. עיתוני ימין יתוארו כקוריוזים במקרה הטוב, עיתונים חרדיים כעב"מים מוחלטים".
דוגמאות לשלטון מפלגת התקשורת מזכיר בכור מהתקופה האחרונה: "במלחמת לבנון האחרונה אותה תקשורת פוליטית ומגויסת שימשה כשופט-חוקר, האם ניצחנו או הפסדנו (אצלה לעולם נפסיד), והתהליך המשיך והתעצם עד שגם קבע עכשיו מי יהיה ראש הממשלה בישראל, תוך ביטול בפועל של הדמוקרטיה. תהליך הלגיטימציה-מחדש של שרון, בניית אולמרט, זריקת אולמרט, ועכשיו האדרת ציפי לבני. אותה תקשורת האדירה את כוחה, בנתה אותה באמצעות סקרי-שקר, והריעה כאשר זכתה-לכאורה. נכון שנשמעו כמה מחאות רפות פה ושם לנוכח הסקנדלים שלא יאומנו בבחירות האחרונות, אך השיירה עברה כמובן. נקל לשער כיצד הייתה מגיבה אותה מפלגת תקשורת אם מופז היה זוכה באחוז על פני יריבתו". לדבריו בכך ניתן לראות כיצד הפכה התקשורת ממופעלת בידי הפוליטיקאים למי שמפעילה אותם", ובעצם הפוליטיקה הישראלית הפכה לכלי מיותר וריק מתוכן. הקובעת האמיתית היא מפלגת התקשורת, או "מפלגת על המשמר", כלשונו של ד"ר בכור .
ואיך כל זה עובר בשקט? פשוט מאוד. הפוליטיקאים מפחדים מהמפלגה הקובעת, סבור בכור. "הפוליטיקאים אחוזי אימה מן התהליך הזה, בו הם חוזים בפחד, שכן אותם "פרשנים" ו"עיתונאים" חזקים מהם ויציבים מהם. הפוליטיקאים תלויים בהם, ולכן הם חוששים לדבר".