משפחה שפונתה לפני כחודש מהמאחז יד יאיר הסמוך לדולב ותושבים מגוש דולב-טלמונים הגיעו ביום חמישי שעבר למקום ומצאו מבנים הרוסים, חפצים שבורים וציוד שהושחת.
מאיר גולדמינץ שעלה ליד יאיר עם ילדיו מציין כי מאז חורבן יד יאיר בי"ח באלול צה"ל הכריז על המקום כשטח צבאי סגור וחוסם באופן קבוע את הכביש המוביל מדולב ליד יאיר.
"צה"ל שטען שאין לו מספיק כוח אדם כדי לאבטח את המקום, מוצא די והותר חיילים כדי למנוע מיהודים לשוב אליו כבר במשך חודש תמים", אומר גולדמינץ.
לאור עובדה זו הוא וחבריו נאלצו ללכת למאחז ברגל דרך ההרים והואדיות, כדי שלא יתפסו אותם, "יצאנו כמה קבוצות מכמה מוקדים, בבחינת 'אם יבוא עשיו אל המחנה האחת והיכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה'", הוא אומר, "אני יצאתי עם ילדי מחרשה, לטיול של כשעתיים וחצי עד ליד יאיר".
גולדמינץ הלך עם ארבעה ילדים כשהגדולה בת שש והקטנה בת חודש וחצי, "לילדים היה חשוב מאוד להגיע למקום. למרות שידעו על חורבנו, הם התגעגעו אליו. הם הבטיחו, שלמרות שהדרך תהיה ארוכה וקשה, הם ילכו יפה, ולא יתלוננו כל הדרך", הוא מספר, "הצטרפו אלינו גברים מחרשה, משפחתנו, חברים, וכמה מתלמידי שאף עזרו לנו לקחת את הציוד לטיול, ואת ילדי בקטעים המעייפים".
לדברי גולדמינץ, "הטיול היה נחמד, אך הפגישה עם החורבן הייתה קשה. יד יאיר, שהיה מקום לתפארת, עומד כעת בחורבנו".
גולדמינץ מפרט את ממדי ההרס, "כמה מהמבנים פשוט נעלמו ואחרים היו מרוסקים. המכולה שבה גרתי, במקומה הפסטוראלי ליד העצים וכן גל העד ורחבת ההנצחה שלידם נעקרו לגמרי ממקומם, ונשארה תחתם אדמה חרושה ושוממה.
המכולה עצמה שלנו, גולגלה למטה, והתרסקה לגמרי מבפנים ומבחוץ. חפצים שונים שלנו היו פזורים על ריצפת המכולה ובסביבותיה. מיותר לציין שרוב הדברים שם כבר לא היו ראויים לשימוש. אם מפאת שנשברו/נקרעו וכד', או שפשוט שההרס והגשם הספיקו ללכלך אותם בצורה שכבר לא ניתן לשפצם. מבנים נוספים שנהרסו היו פזורים במקומות שונים נוסף עליהם, היו פזורים בשטח ציוד רב חלקו עדיין קיים, ורובו הרוס".
"לא קל לחזור למקום שגרת בו, השקעתו בו את מיטב דמך וחלבך כדי להקים אותו, גורשת ממנו וכעת אתה רואה אותו חרב", אומר גולדמינץ.
הוא מספר כי הילדים בתמימותם שאלו מתוך כאב: 'אבא, למה הרסו לנו את הבית?' כשראו את החורבן הפנימי, את הקירות השבורים, את המדפים, ואפילו השרותים שנעקרו ממקומם, הם תמהו בכאב 'למה הם עשו את זה? למה שברו כאן את הכל?'. כשהבחינו בחפצים שונים פזורים סביב הבית, ביניהם משחקים שלהם, בהתחלה שמחו 'הנה, המשחק שלי' אך כשראו את מצבו, זלגו עיניהם דמעות 'המשחק שלי התקלקל'. "אך לא רק לילדים המראות היו קשים. למרות שידענו על החורבן, ואף הכנו את הילדים לקראת מה הם הולכים, גם לנו לא היה קל".
לקראת החזרה לביתם בחרשה אמר בנו, "עכשיו אין לנו שני בתים- אחד בחרשה ואחד ביד יאיר. כעת יש לנו רק בית אחד- בחרשה. את הבית ביד יאיר החריבו לנו".
