אתמול פרסמנו כאן דיווח על שיר חדש אותו כתב ומבצע המוסיקאי עמיר בניון, שיר כאב לאריאל זילבר. זאת בעקבות מתקפת התקשורת על האיש שהחל להביע דעות מעט שונות מהמקובל...
בעקבות הפרסום בחר בניון לספר מעט יותר על המהלכים והתחושות שהביאו אותו לכתיבת השיר. מסתבר שראיון שהעניק הוא עצמו לאחד העיתונים הגדולים היה הזרז המרכזי לכתיבת השיר. בניון חש מהם עיוותי דברים וכיצד ניתן לקחת חלקי משפטים אותם אמר ולהציג אותו באור מעוות. כך, להערכתו עשו ועושים לאריאל זילבר שנותר בודד מול המוני תוקפיו.
מספר בניון:
"עוד בטרם נעטפו הלוקוסים של סוכות בדפי המוספים של יום כיפור, מצאתי עצמי מקליט שיר אהבה לאריאל זילבר. אינני מכיר את אריאל זילבר. אינני מכיר אותו יותר משאני מכיר את יתר בני דור הנפילים שהמציאו עבורנו יש מאין את מה שאנו מכנים היום 'מוסיקה ישראלית', ולמעשה אפשר למצוא מוסיקאים שתופשים לי יותר מקום בלב. אבל מראה דמותי המעוותת ומעוקמת עד כדי גיחוך, במה שתואר בטלפון כ'ראיון לרגל אלבום חדש' והפך לראיון על הכל חוץ ממוסיקה, מראה דמותי רצה מאוד להיות אמיתי. אז במקום להתפתל ולקבול בצווחות על המשבצת המפוקפקת שתיקנו לי מר שוחט ועורכיו בעמל רב, אפשר לבדוק מה יש לפנינו, ולהצביע על ניגודים. טוב ורע, אמת ושקר, מציאות ובדיה".
"ראשית, וידוי: אינני מכיר לעומק את התבטאויותיו מעוררות המחלוקת של אריאל זילבר. אינני צורך דרך קבע את אמצעי התקשורת שאהבו כל כך לעסוק בהן. הנחתי בתמימותי שהעובדה שהאיש עדיין מסתובב חפשי, ולא הוגלה או נחבש בבית האסורים, מעידות על כך שלא אמר דבר שאינו במסגרת חופש הביטוי במדינה דמוקרטית. ודאי לא קרא לכוון נשק לראשים של חיילים. ודאי לא קרא לעלות עם כלי משחית על ישובים יהודיים. ודאי לא אמר שהוא שונא מגזר מסוים באוכלוסיה עד כדי ששוקל לוותר על ביתו ולרדת מהארץ. ודאי לא אמר שבעולם מקביל היה לוחם חירות בשורות גדודי עז-א-דין-אל-קסאם. הרי סביר שאלה אמירות שמי שישמיע אותן, ויש לו עמדה כלשהי בציבוריות הישראלית, יאבד את עולמו ברגע. אלה אמירות שגם האיש שליבו גס מספיק כדי להאזין להן ולהוסיף להישיר מבט אל מי שאיבדו בן משפחה בהתקפת טרור ליד הבית, או במערכה צבאית, או להבדיל אל מי שעל שולחן החג שלו עלו מצרכים שנאספו ברשתות השיווק כי פרק הזמן שעבר מהפינוי לא הספיק למדינה כדי לקיים הבטחות או חוקים שחוקקה בעצמה, גם האיש האדיש סופו שיבין את חומרת הדברים כשישמע, למשל, את נימת קולו החמורה של רזי בבוקר, מבקש משרהל'ה הפוגה בדמות עומס בצומת גהה כי קשה לעכל את הדברים הקשים. נכון?"
על השיר החדש אומר בניון: "אני שר שיר אהבה וכאב לאריאל זילבר כי מנת חלקם של חלשים היא זהה. וזה לא משנה שכשאני רואה חייל עם נשק אני רוצה לנשק אותו, ושאם זה היה תלוי בי אנשים שפוגעים בבני אדם, יתר על כן רוצחים, היו נמקים גם בעולם הבא. אין הבדל בינינו כי חופש הביטוי בארצנו האהובה הפך להיות עניין סקטוריאלי. יש מי שמותר להם לדבר, ויש מי שלא. יש אמירות מחרידות שמתייחסים אליהן בסלחנות בשם חופשים מדומים ושקריים, ויש מי שהכיפה שלראשם והאהבה שלהם לבורא עולם הופכת כל אמירה שלהם לסהרורית. ואם חלילה יש בהם אהבה גדולה מאוד לארץ ישראל ולעם ישראל, והם כואבים את מה שקורה לנו בשנים האחרונות, ויש להם אמת שצריכה להישמע כי היא מסתובבת בלב של הרבה מאוד אנשים שאין להם פה בציבוריות הישראלית, אפשר לערוך קצת את הכותרות ולשנות את סדר הדברים, כדי שהפרטים יתאימו לדימוי המכוער שרוצים לייצר. כדי שאפשר יהיה לפרסם תגובה של קורא שיפסיק להאזין למוסיקה שלי כי הזדעזע וגם נפגע מהתבטאויותיי, שמעולם לא היו או עוותו לבלי היכר. כדי שאפשר יהיה ליצור אווירה מאוד מסוימת, ולחבּל. כל זה כדי שייווצר עניין, הרי אין מספיק דברים אמיתיים וחמורים להתעסק בהם ביומיום שלנו".
בהתייחסו לראיון בו הוצג באורח קיצוני וסהרורי הוא מוסיף ואומר: "סליחה שאני מסרב לספק את הסחורה. סליחה שאינני שונא ערבים, סליחה שאינני שונא שמאלנים, סליחה שאינני שונא זרים, וגם שאין לי בעיה עם בעלי חיים ופעילים למען איכות הסביבה. סליחה שאין לי שום כוונה לעבור להתגורר בבית מדרש. סליחה שאני חי חיים רגילים, סליחה שאני לובש ג'ינס ואין לי כוונה לעבור לטוקסידו, סליחה שאני הולך בבוקר לעבודה ולא לייחד ייחודים ביערות, למרות שכשמתאפשר אני משתדל לבקר צדיקים, כי זו מצווה. סליחה שאני משתדל לשמור על יחסים טובים עם בורא עולם, למרות שיש חוגים שלמים שרואים בזה פגיעה אישית בהם. סליחה שאני אוכל מזון כשר ולא רק בד"צ מהירח, סליחה שאני אדם פשוט שמבקש להיות טוב יותר בזכות העבודה הקשה של התשובה, סליחה שאני לא משתמש בכיפה כתירוץ לברוח מהתמודדויות. סליחה שאני מתעקש להדגיש בכל הראיונות – אחד רק בשבוע החולף בגלי צה"ל, זמין לשמיעה באתר - שהבעיה שלי עם 'תל אביב' היא עם מי שהייתי אני כשהתגוררתי שם, ולא עם תושבי גוש דן או מבנים קוביסטים. סליחה שאני לעולם לעולם לא אוותר על הזכות הבסיסית להשמיע את האמת שלי, להילחם מלחמות צודקות, ולעזור למי שלא יכול לעזור לעצמו. סליחה שאני עושה גלים ולא מאפשר לכל מיני אנשים להמשיך לשקוע לאיטם, מרופדים היטב, בספינות טובעות מסוגים שונים".
"אך כל זה לא מעניין. אפשר לסדר את הדברים בקומפוזיציה המתאימה למה שכנראה אני אמור לדעת אנשים מסוימים – להיות, רק כי יש לי כיפה על הראש. בניגוד לרושם שהרבה מעצבי דעת קהל מבקשים ליצור, חזרה בתשובה איננה בריחה מאחריות או התנערות מעצמאות מחשבתית. תשובה היא מאבק יומיומי קשה במידות, בכעס, בעצב, בדאגות, במה שמפריד בין בני אדם ומה שמרחיק משמחה. כתבו עלי באירוניה 'עמיר מצא את האור'. הכיפה לא באה עם תלת פאזי. אבל זו דרך טובה להסיט את תשומת הלב מהתוכן של הדברים, ולהותיר טעם מר".