נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה, השופטת בלהה גילאור, חייבה הבוקר את עיריית ראשון לציון, הסתדרות העובדים הכללית החדשה והמדינה, לפצות ב- 10,284,000 ₪ אדם שטבע בחוף בעיר בזמן שביתת המצילים בשנת 99'.
העירייה תישא בתשלום מחצית מהסכום, ההסתדרות תשלם 40% מהסכום ואילו המדינה, שאחריותה לעניין מופחתת, תשלם רק 10% מהסכום.
הטביעה אירעה ב- 24.6.99, בעת שהתובע היה נער בן 14. היה זה יומה האחרון של שנת הלימודים, והתובע, יחד עם רבים מחבריו לבית הספר, הגיע לחוף הים של ראשון לציון - חוף רחצה מוכרז. באותה עת נקטו מצילי הים בשביתה, כך שהחל מהשעה 14:00 לא ניתנו שירותי הצלה בחוף על אף שמדובר היה בעונת הרחצה. התובע לא ידע לשחות והייתה זו הפעם הראשונה שביקר בחוף וללא ליווי הוריו.
בשעה שכבר לא ניתנו בחוף שירותי הצלה נכנס התובע לים, שעה שהים היה סוער עם זרמים, נקלע למערבולת וטבע . הוא חולץ מהים על ידי שני פקחים שעבדו בשירות עירית ראשון לציון (הנתבעת 1 ) ובסיוע רוחצים בים. כתוצאה מהתאונה נגרמו לו נזקי גוף קשים. אין מחלוקת כי נכותו הרפואית בעקבות הטביעה מורכבת מנכויות קשות בתחומים שונים והינה בשיעור 100% לצמיתות.
אשר לעיריית ראשון לציון קבעה הנשיאה כי לעייריה שליטה ופיקוח על החוף המצוי בחזקתה וכמחזיקת המקרקעין, מוטלת עליה חובת זהירות כלפי מבקרים בחוף למנוע סיכונים הנוצרים בחוף בעת שזה מצוי בחזקתה, וכי רשות מקומית סבירה, בנעלי העירייה, יכולה הייתה וצריכה הייתה, בנסיבות המקרה, לצפות כי ייגרם נזק לתובע.
התקדים המעניין אותו קבעה השופטת, נגע למידת אחריותה של ההסתדרות לתוצאות מעין אלו של השביתה. השופטת קובעת כי שביתה היא חירות. כחירות, ניתן לממשה כל עוד לא הוגבלה בחוק. התנאי להפטרת השובתים מאחריות הוא שהשביתה תהיה מידתית, היינו שתהיה פרופורציה בין הנזק שניתן לצפות כי יגרם לצד שלישי עקב נקיטת פעולה במסגרת השביתה לבין התועלת הניתנת לצפיה לשובתים מעצם נקיטת הפעולה האמורה.
הנשיאה קבעה כי ההסתדרות יכולה הייתה לצפות, וצריכה הייתה לצפות, כי במהלך השביתה יגיעו לחוף תלמידים צעירים כדוגמת התובע וכי עשוי להיגרם להם נזק גוף עקב טביעה במהלך השביתה וכי הנזק כתוצאה מטביעה עקב רחצה בחוף מוכרז שאין בו מצילים הוא נזק חמור שאינו סביר ואינו הכרחי לחיי חברה מתוקנים.לכן קבעה כי הפסקת עבודת המצילים בחוף בשעה 14:00, הייתה רשלנית .
הנשיאה ציינה כי בית הדין הארצי התיר למצילים לשבות בצורה חלקית תוך שהם עובדים בשעות הרגילות, אך את החלטתו והוראותיה אין חובה לפרש בדרך בה הם פרשוה - הפסקת העבודה בכל תחנות ההצלה בשעה 14:00 אלא ניתן לפרשן גם כמתירות מתכונת אחרת של שביתה בה יעבדו שעות עבודה רגילות, למשל כזו שבה חלק מתחנות ההצלה בחופים לא תעבודנה כלל ובחלקן האחר יינתנו שירותי הצלה מלאים בשעות בהן נוהגים המצילים לעבוד בקיץ אילולא השביתה .
הנשיאה קבעה כי עזיבת כל המצילים את עבודתם בחוף בשעה 14:00 הייתה בלתי מידתית. מתכונת זו חשפה את כל המבקרים בחוף לסכנת טביעה במים, לרבות קטינים דוגמת התובע . העובדה כי ההסתדרות צפתה את הסכנה וחרף זאת הורתה למצילים לעזוב עבודתם בשעה 14.00 היא שהפכה את הפסקת העבודה לבלתי מידתית.
אשר לאחריות המדינה קבעה הנשיאה גילאור כי המדינה יכולה הייתה וצריכה היתה לצפות כי היעדר פיקוח מצידה על העירייה בנושא יישום במהלך השביתה של אמצעי הבטיחות בחוף - המחויבים מכוח חוק הסדרת מקומות רחצה - עשוי לגרום לכך שהמתרחצים בחוף ייפגעו בגופם, למשל על ידי טביעה.