עם הבאתם היום למנוחות של בני משפחת קצין המשטרה, שע"פ החשד ירה בילדיו ורעייתו, ואחר כך התאבד, שוחח על התופעה פרופ' משה אדד, ראש המכללה לקרימינולוגיה בכינרת וראש אקדמי במכללת צפת, מי שבעבר כיהן כראש החוג לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר אילן.
בהתייחסו לאירוע הספציפי אומר פרופ' אדד כי אותנו קורע האירוע במיוחד בהיותנו יהודים האמונים על ערכי הערבות ההדדית. עם זאת הוא מזכיר כי כבר בשנות החמישים זכורים אירועים בהם הורים רצחו את ילדיהם. זאת לבד מהאירועים המלווים את העשור האחרון.
"אני מרגיש תחושה מסוימת של אשם כקולקטיב", אומר פרופ' אדד המזכיר את דברי של הפילוסוף קאמי שקבע כבר בשנות החמישים שהתאווה האמיתית של המאה העשרים היא העבדות, בה אדם חש שהזולת הוא עבד לו. הוא מציין כי מאז תקופת ההשכלה ועידן המדע המודרני הוקיע המערב את המקור הרוחני של ערכי אנוש, וערכים הפכו למשניים. ו"תורת המוסר ירדה לרמה של יחסיות משמימה. כיוון שכך התברר בעליל כי האדם אינו ראוי לתפקיד אדון העולם".
לדבריו ההתדרדרות הכלל עולמית של הערכים הביאה למציאות האלימה הנוכחית הבאה לידי ביטוי במקרים טראגיים כדוגמת זה שחווינו אתמול כקולקטיב.
את מאבק הערכים מתאר פרופ' אדד בהגדרת האני כאני מוסרי,שחלק בלתי נפרד ממנו הוא אהבת הזולת וכיבודו. כאשר נבנה אני שכזה נבנים גם חסמים שמונעים מהאדם לנקוט בהתנהגות בלתי נאותה.
בדבריו הזכיר כי בתפילת שמונה עשרה של נעילה ביום כיפור אנחנו אומרים שקיימת הבדלה בין אדם לשאר יצורים כדי שהוא יוכל לעמוד מול ריבונו של עולם. כלומר כדי לעמוד בפני גורם עליון ונעלה האדם מכין את עצמו. פרופ' אדד מדגים זאת בהיערכות המתחייבת טרם פגישה עם מלך או מנהיג. כך גם כאשר אדם יודע שעליו לעמוד מול קונו הרי שהוא מכין את נפשו ואת מערך המוסר שבו להיות ראוי לעמידה שכזו. אדם הנערך כיאות לא מסוגל לבצע מעשים נוראיים כדוגמת אלה שאותם אנו חווים בעת האחרונה.
לדבריו בניית ה'אני'יות שבנתה חסמים להגבלת האדם היא אחת המשימות שעל האדם לבצע כלפי עצמו וכלפי זולתו.
אדד מציין כי ניסיונו האישי הרב מוכיח שניתן לבנות חסמים גם אצל חולי נפש, ועל אחת כמה וכמה אצל אנשים רגילים. "אדם הוא יצור של מצוות וכשאין מצוות יש ספונטאניות", אומר אדד הרואה בקביעת כללים וגדרים חובה לעיצוב אישיותו של אדם, בנית ה'אני'ות של האדם כדי לייצר את ההבדל בינו לבין הבהמה.
עוד מוסיף פרופ' אדד וקובע כי תפקידה של התקשורת הוא רב. עליה, לטעמו, לתאר את המצב ולא מעבר לכך. הוא מציין שפרסום דקדקני תוך הוספת השערות ותיוגים מביא לביזוי מיותר הפוגם בנפש האדם המתעדכן.
"העיתונות צריכה לפרסם דברים חיוביים שקורים בחברה. כולנו יודעים שרוב מוחלט של המעשים הוא חיובי. וכשאין ברירה אלא לדווח על מקרים רעים יש לשקול את המילים ולא להיות חלילה לזרז עבור אותם שמתכננים מעשים דומים".
להערכתו של אדד ברבים מהמקרים יכולים שכנים וקרובי משפחה לסייע, הן בזיהוי המקרה המתקרב, והן בהאזנה ונתינת כתף לנזקקים. זו לדבריו הסיבה שהוא חש תחושת אשם קולקטיבי, מאחר והציבור כולו יכול להיות מעורב יותר, מאזין יותר ומסייע יותר עד כדי מניעת אירועים טראגיים שכאלה עוד בטרם התרחשו.