העיתונאית חיותה דויטש, שחיברה את הספר 'נחמה', המספר את סיפור חייה של הפרופ' נחמה ליבוביץ', מספרת כי "בתחילה לא רצו בני המשפחה לשתף פעולה עם כתיבת הספר, הם רצו ספר שיעסוק במשנתה של נחמה ואני רציתי לעסוק בסיפור חייה, ומתוך כך במשנתה כפי שהיא משתלבת בתוך סיפור זה".
"בסופו של דבר אחרי כמה שיחות עם ד"ר מירה עופרן, אחייניתה של נחמה ובתו של אחיה פרופ' ישעיהו ליבוביץ' , הסכימו חלק מבני המשפחה לשתף פעולה עם כתיבת הספר, ומהם למדתי הרבה מאוד על קורות חייה. הם גם קישרו אותי לכמה מתלמידיה הקרובים ביותר, ומשם כבר התקדמתי", מספרת דויטש.
לדברי דויטש, חלק מהעבודה היה כרוך גם מעין 'מחקר בלשי' של התחקות אחר מקורם של סיפורים ומסמכים. אחד הסיפורים המעניינים הוא סיפורה של צוואה שהתגלגלה במשפחתה, צוואה שבה מפורטים כל היסודות הרוחניים אותם מציינים תלמידיה כי נהגה להנחיל, אך מקור הצוואה לא היה ברור, "אחרי מחקר בלשי לא קטן גיליתי, כי מקורה של הצוואה הוא אביה של סבתו של אביה של נחמה ליבוביץ', רב ידוע במשפחה שהיה מתלמידיו של ר' חיים מוולוז'ין".
דוייטש התייחסה גם למפעל העצום לו הקדישה נחמה את עיקר זמנה במשך עשרות שנים, מפעל גליונות פרשת השבוע. "החל משנת תש"ב, כל שבוע, בהתמדה ושלא על מנת לקבל פרס, הקפידה נחמה לבדוק את כל התשובות שהגיעו אליה, תיקנה והסבירה. במפעל הגליונות היתה גם שיטה לימודית, אבל הייתה גם משנה חינוכית ורוחנית. נחמה השקיעה זמן בדבר שהוא סיוטו של כל מורה, גם מי שאוהב ללמד, והוא בדיקת עבודות".
"כשבקשו מנחמה להפוך את הגליונות לספרים היא לא הסכימה, 'אני רוצה את האנשים', אמרה לקרובים אליה, נחמה אהבה את ההוראה, את הקשר הישיר והחם עם האנשים. בשולי הגליונות אותם בדקה כתבה גם הערות אישיות לאותם התלמידים שהכירה, שאלה לשלומם ולשלום משפחתם, וסיפרה גם מעט מחוויותיה", הוסיפה דוייטש.
"נחמה הייתה מורה בחסד, היא ידעה לכבוש את הקהל שעמד מולה", מספרת דויטש, "בדרך שבה היא קראה פסוק, בדרך שבה היא סיפרה סיפור, היא היתה אומנית של ממש".