בית המשפט המחוזי בחיפה גזר 14 שנות מאסר בפועל על האחים דודו ורועי צ'אפנה, שהורשעו בהריגתו של החייל נידאל מנסור לפני כשלוש שנים במועדון לילה בחוף הים בחיפה.
בית המשפט אף גזר עונשים בין שבע עד עשר שנים על עוד שלושה נאשמים במעורבות במקרה. מנסור נורה בטעות כאשר על פי כתב האישום נטען שהנאשמים תכננו לפגוע במאבטחים של המועדון.
תחילת האירוע בקטטה בין בליינים שלא הורשו להיכנס למועדון, אליהם חברו חלק מהנאשמים, לבין המאבטחים במועדון. המתפרעים, וביניהם הנאשמים, סולקו מהמקום. בתגובה, אחד מהנאשמים נשלח לרחבת המועדון כשהוא מצויד באקדח.
סופו הטראגי של האירוע היה בירי לעבר המאבטחים והמבלים ששהו ברחבת הכניסה למועדון, ופגיעתו של קליע אחד במנסור, אשר גרמה למותו. הנאשם הראשון, איתן גץ נמצא אשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה, ודינו נגזר. אדם, דודו, רועי ואורן הורשעו בעבירות של קשירת קשר לביצוע הריגה, הריגה ועבירות בנשק. אסי הורשע על ידינו בעבירה של סיוע להריגה וסיוע לעבירות נשק.
הרכב השופטות קבע כי הנאשמים היו מודעים לכך שכתוצאה מהירי עלול להיגרם מותו של אחד הנמצאים במועדון.
השופטות ציינו כי הן רואות בחומרה רבה את מעשי הנאשמים, שכתוצאה מהם נגרם מותו של אדם צעיר, וכי אין הן מוצאות את התנהגות הנאשמים כמעשים של קלות דעת, או אפילו של התלהמות פתאומית קצרה שמאפיינת ברוב המקרים מעשים של הרג במועדונים. לנאשמים, שהקפידו מאד על "כבודם", לא היה כל כבוד לחייהם של אחרים או לערכים כמו שלטון החוק והסדר סכסוכים או תרעומות בגבולות החוק.
עוד ציינו השופטות כי הנאשמים פעלו כחבורה אחת, כאשר איש מהם לא ניסה לעצור את "מסע הנקמה", אותו תכננו היטב, כ"מבצע צבאי". רק העדר עדות ישירה על תוכנו המדויק של הקשר, השאיר אצל ההרכב ספק שמא לא תכננו מלכתחילה לירות על מנת להרוג. ספק זה "הוריד" את המעשים מעבירת הרצח לעבירת ההריגה. הנסיבות אינן מצדיקות ענישה ברף הנמוך בגין עבירת ההריגה.
עוד ציינו השופטות כי על אף קביעתן כי החבורה פעלה כגוף אחד, סברו – (כפי שאף כתבו בהכרעת הדין )– כי חלקם של אדם, דודו ורועי, היה רב יותר מאשר חלקם של אורן ואסי. אחריהם בדרגת החומרה עומד אורן, שהיה שותף בכל עת התכנון וההכנות לביצוע הירי. אחרון בדרגת החומרה עומד אסי, שצורף, לחבורה עם ההוראה להביא את האקדח. מידת אדישותם לאפשרות כי אדם או ייפצע פצעים אנושים, הייתה גבוהה. בנסיבות אלה לא ציינו השופטות – הן לא יכולות היו לקבל את עמדת הסניגורים, לפיה מדובר בקלות דעת שיש ליתן לה ביטוי בענישה מקילה.
הרכב השופטות קבע כי העונש הוא תמיד תוצאה של שקלול בין אינטרסים ושיקולים שונים ייחודיים למקרה העומד לדין ולנאשמים העומדים לדין וכי הן מצאו את העונש שפסקו כהולם את המגמה הניכרת בפסיקה לעבירות דומות.
כן ציינו כי לקחו בחשבון את נסיבותיהם האישיות של הנאשמים, לרבות את גילם ומנגד את ההרשעות הקודמות שלהם וכן עומדים נגדם חומרת התגובה האכזרית על מעשה שעשו המאבטחים בתוקף תפקידם, הזלזול הקשה בשלטון החוק, ההתארגנות והפעולה בחבורה, חלקם של כל אחד מהם בביצוע העבירות, התוצאה הקשה של הריגת אדם על לא עוול בכפו, האסון הנורא של משפחת המנוח והאינטרס הציבורי המכתיב להילחם באלימות ובפשיעה שבחברתנו. השופטות הבהירו כי הן רואות את מעשיהם של הנאשמים כמצויים בנסיבות המצדיקות הטלת עונש חמור בין העונשים שנהוג להטיל על עבירות הריגה, כאשר הן שוכנעו כי יש ליתן עדיפות לאינטרס הציבורי של ענישה ראויה במטרה להרתיע ולצמצם את האלימות שפשטה ברחובותינו.