המתמודדת החדשה על מקום ברשימת הליכוד לכנסת, דוברת צה"ל לשעבר, תא"ל במיל. מירי רגב, מספרת בראיון לערוץ 7 על החלטתה ותחושותיה בימים אלה.
לדבריה הליכוד היה ביתה הפוליטי מקדמא דנא ודעותיה היו נטועות בימין הפוליטי, ולטעמה ראוי שבמפלגה זו תתמודד כדי להשפיע. לאחר שחרורה מצה"ל לפני ימים אחדים התלבטה אם לעשות לביתה ולמשפחתה או להמשיך ולעסוק בציבוריות ולנוכח המציאות המורכבת והבעיות העומדות מול ההנהגה היא חשה חובה להשתלב בעשייה ולא להסתפק בקיטור ביתי.
באשר לתחומי העשייה בה היא רואה עצמה משתלבת אומרת רגב כי אמנם תשמח לקחת חלק גם בהכרעות הביטחוניות לנוכח ניסיונה הצבאי ועצם היותה אישה. עם זאת היא רואה בנושא החברתי כשה שבו היא מבקשת להתמקד במיוחד כפי שהיה כשכיהנה כדוברת צה"ל, תקופה בה קידמה נשים מיעוטים ואנשי פריפריה. לטעמה יש לעמול כדי לייצר שוויון זכויות אמיתי בין נוער פריפריה לנוער המרכז וכיוצא באלה.
לא מצטערת ולא מתנצלת. עשיתי את הדבר כחלק ממדיניות ממשלת ישראל. ביצעתי מה שצה"ל היה צריך לעשות. כואב לי שאחרי שפונו התושבים המדינה לא דאגה ליישב אותם
בהתייחסה לסוגיית הקסאמים ששבו להכות בישובי עוטף עזה, אומרת רגב כי לא מדובר בטיפול 'זבנג וגמרנו' אלא בשילוב מאמץ ביטחוני ומו"מ מדיני. היא מציינת כעובדה את אי ההכרה הפלשתינית בישראל כמוקד תודעתי משפיע ברש"פ, עובדה שלהיקפה התוודעה בשנות כהונתה כצנזורית ראשית. על כן יש לפעול לטעמה באופן תקיף יותר מול הפלשתינים, לחדול ממדיניות המחוות לאבו מאזן, עם מדיניות ההתנתקות החד צדדית, עם הסכמי אוסלו וכיוצא באלה אלא לנקוט ביד קשה הרבה יותר מול החמאס.
באשר למו"מ על שחרור גלעד שליט סבורה רגב כי יש לשחרר גם מחבלים שדם על ידיהם, ואחר שחרורו לקיים דיון עקרוני באשר לקווים האדומים שעליהם לא תוותר מדינת ישראל, וכעת יש להתמקד בשחרורו של גלעד.
רגב התייחסה גם לסוגיית ההתנתקות והעקירה. לדבריה כאחת מצמרת צה"ל הרי שהיא ביצעה את החלטת הדרג המדיני, וככל חייל צה"ל עליה היה לעשות את מדיניות הממשלה וכך יישמר הקונצנזוס הדמוקרטי שסביבו.
רגב מוצאת לנכון לשוב ולתאר את תחושותיה בימי העקירה בעיקר כאדם מסורתי ומאמין וכמי שהכירה את תושבי רצועת עזה היא מספרת שנחנק גרונה כששמעה את שירת התושבים ברצועה ואת ההיאחזות בקרקע גם ברגעים האחרונים טרם העלייה לאוטובוסים.
עוד היא מציינת כי תחושותיה ודעותיה היו ידועות ובהתאם שמרה על קשר רציף עם דוברי המתיישבים. כחלק מהזדהות זו פתחה במדיניות של הצגת כאב העקורים בפני העם.
לעומת זאת מרגע שהפכה לאזרחית היא מוצאת לנכון להביע את דעותיה נגד מהלכי ויתור שטחים שנכשלו.
יש לשחרר גם מחבלים שדם על ידיהם, ואחר שחרורו לקיים דיון עקרוני באשר לקווים האדומים שעליהם לא תוותר מדינת ישראל
לטעמה על צה"ל להתמקד בבעיות הביטחון, ואכן יש תפקידים שצה"ל לא צריך לעסוק בהם. היא מציינת ומזכירה כי כך הובהר גם לדרג המדיני, אך לדבריה מרגע שהממשלה קיבלה החלטה על הצבא יש לבצעה ככלי של הדמוקרטיה. "אוי לנו אם חייל מצבא ההגנה לישראל יחליט מה הוא בוחר לעשות. לא יהיה לנו צבא ולא תהיה לנו מדינה להגן עליה".
באשר לעצם העקירה היא קובעת כי כיום ברור שהקונספט של ויתור על שטחים נכשל, ובמו"מ יש להתנהל כמו במשא ומתן בו אדם בוחן בראש ובראשונה מה יקבל ולא רק מה ייתן.
לשאלה את היא חשה צורך להתנצל על עצם שותפותה בעקירה לנוכח הזנחת העקורים ללא בתי קבע, אומרת רגב כי היא "לא מצטערת ולא מתנצלת. עשיתי את הדבר כחלק ממדיניות ממשלת ישראל. ביצעתי מה שצה"ל היה צריך לעשות. כואב לי שאחרי שפונו התושבים המדינה לא דאגה ליישב אותם. המדינה הייתה צריכה להוציא מבית ולהכניס מיד לבית וגינה בדיוק כמו שהיה להם. כשדיברתי איתם חשתי את הכאב שלהם והם חשו את הכאב שלי".