מחקר חדש של ד"ר אודי לבל, מומחה לפוליטיקה של הזיכרון הקולקטיבי מהמרכז האוניברסיטאי אריאל, מעלה נתונים מפתיעים באשר לאופן הזיכרון הציבורי של רצח רבין והשלכותיו של הזיכרון הזה.
בתום בחינה של סקרים פוליטיים ומנגד רמת התודעה הציבורית לרצח רבין ודמותו של האיש, קובע ד"ר לבל כי קיים מתאם ברור בין מצבה של מפלגת העבודה לבין רמת החשיפה התקשורתית לאירועי הרצח.
לדבריו "בשנים שבהם מצטרף יו"ר חדש למפלגת העבודה וכטבעם של ראשי המפלגה הם ממהרים להישבע לדרכו של רבין יש הרבה יותר תודעה ציבורית לרצח. קיימת התחזקות של ממש לעומת שנם שבהן מפלגת העבודה מקרטעת. כאשר מנהיגי העבודה רצו לכיכר להישבע לדרך רבין מורות בבתי הספר ידעו לספק יותר אינפורמציה על דרך רבין", הוא אומר וקובע כי בין הסיבות לכך מצויה עצם העבודה שהעיסוק במפלגת העבודה בדרכו של רבין גורם לשיח ציבורי מחודש, והנושא בא לידי ביטוי בציבוריות הישראלית בדרכים שונות ומגוונות.
"המסקנות האלה מעידות בוודאות שהמיתוס שנוצר סביב רבין הוא מיתוס פוליטי. בנו את הזיכרון הזה כפוליטי וזהו המחיר של מיתוס פוליטי. הוא לא קבוע אלא נתון לעליות וירידות על פי מצב פוליטי משתנה. אם רבין היה מוזכר כרמטכ"ל שחרור ירושלים יתכן והיה מייצר קונצנזוס רב יותר סביבו", אומר ד"ר לבל.
עובדה נוספת המתבררת במחקרו של ד"ר לבל היא שרבים מיוצאי חבר העמים נמנעים מלשלוח את ילדיהם למוסדות החינוך ביום הזיכרון לרצח רבין כיוון שיש בהם סלידה אישית נפשית עמוקה מפולחן אישיות. "יום הרצח מזכיר להם את יום לנין, יום סטאלין ויום חרושצ'וב. יש להם אלרגיה לפולחן אישיות, ולכן למרות שיש בהם גם אנשי שמאל, אם כי לא רבים, גם הם חשים סלידה מאופן ההנצחה הישראלי, עד כדי מחאה שקטה שבה הם לא שולחים את ילדיהם לבתי הספר".
פרט נוסף העולה מבדיקתו של לבל הוא ירידה משמעותית במדד הגעגוע הציבורי לרבין. זאת, לדבריו, לעומת הזיכרון והגעגוע למנהיגים כבגין ובן גוריון, שם כמעט ולא ניתן לזהות שינוי ברמת הגעגוע.
"יש היגיון שאחרי שנים ילדים מכירים יותר את האבות המייסדים ושוכחים את מי שהגיע אחריהם, אבל יש גם אמירה פסיכולוגית פוליטית שמעבר לטראומה של עצם הרצח רבין לא הצליח להיחרט כגורם משמעותי במפעל הציוני", אומר לבל ומשוכנע שדבריו אלה יתקבלו בלא מעט זעם בקרב חוגים רבים ומשפיעים בציבוריות הישראלית, אך קובע: אלו העובדות כפי שהן מתבררות מבדיקות חוזרות במרוצת השנים האחרונות. זאת כחלק ממחקרו בנושאי הפוליטיקה של הזיכרון הקולקטיבי.