בכנס מיוחד שהתקיים בבית המשפט העליון לציון שישים שנות שפיטה בישראל נשא דברים נשיא בית המשפט העליון בעבר אהרון ברק שתיאר את השתלשלות המשפט במדינת ישראל מנקודת ראותו.
"כשם שאנו שואלים את עצמנו מה השגנו כמדינה במשך ששים שנות קיומנו, כן אנו שואלים את עצמנו מה השיגה הרשות השופטת במשך ששים שנות פעולתה. התשובה היא מרשימה. במשך ששים השנים הללו הקימו דורות של שופטים, בכל הערכאות, מבנה מפואר של מערכת שיפוט. הם שפטו משפט צדק בין אדם לאדם; בין אדם לשלטון. הם בנו שיטת משפט מקיפה ומקורית. הם שמרו על עצמאותם האישית", קבע השופט ברק והוסיף כי "הם עשו כל זאת בתנאים קשים : הם עשו זאת בתנאי לחימה ובמצבים של חוסר יציבות חברתית וכלכלית. הם עשו כן בלא מסורת ממלכתית ושיפוטית. הם נעזרו במסורת התרבותית של מורשת ישראל, שליוותה אותנו בכל מסענו על פני ההיסטוריה שלנו; הם נשענו על מסורת המשפט המקובל שהוחדרה לארץ ישראל המנדטורית; הם שאבו את רעיונותיהם מהצרכים של הזמן והמקום".
ברק גולל בדבריו את חשיבות תרומתם של עורכי הדין למבנה המשפט בישראל. כמו כן ציין את חשיבות מוסד היועץ המשפטי לממשלה. "דורות של יועצים משפטיים עיצבו את התפקיד הקשה והחשוב הזה. בלעדיהם לא ניתן היה לקיים את שלטון החוק בכלל ואת שלטון החוק בשלטון הפרט".
בהמשך דבריו הדגיש את מורכבות הקמת מערכת המשפט בימי ראשית המדינה. "הספר השיפוטי נכתב פרקים פרקים. כל דור כותב את פירקו שלו. הדור שלי כתב את אחד הפרקים, אך הספר לעולם לא ייגמר. כעת נכתבים פרקים חדשים, אשר יש בהם המשכיות וחידוש גם יחד, וגם אחריהם יבואו פרקים חדשים. כך זה צריך להיות".
"השנים הראשונות היו שנות מעבר וייצוב. בתי-המשפט היו צריכים לקבוע את היחס בין המשפט המנדטורי למשפט המדינה. הם היו צריכים לייצב את שיטת המשפט, שזה עתה ראתה אור עולם. הם הועמדו בפני מציאות ביטחונית קשה: מלחמת השחרור, תקופת הפדאיון ומלחמת סיני. הביטחון הלאומי עמד אז בראש השיקולים. והנה דווקא בתקופה זו, הניחו השופטים-המייסדים את הבסיס לחירויות הפרט. חופש העיסוק, חופש הדת וחופש הביטוי הוכרו כזכויות יסוד של האדם. חקיקה שהגבילה זכויות אלה פורשה בצמצום".
כך המשיך ברק ותיאר את השתלשלות המשפט במרוצת השנים והדורות במשך שישים שנות מדינה לנוכח הקשיים והבעייתיות של כל תקופה ותקופה.
"בית המשפט הוא זה שהנחיל ערכים של סבירות, הגינות, תום לב, מידתיות וחוסר שרירות לשלטון". (ברק)
"בית המשפט הוא זה שהנחיל ערכים של סבירות, הגינות, תום לב, מידתיות וחוסר שרירות לשלטון. כל אלה אינם ביטוי לחולשת השלטון. הרשות המבצעת היתה תמיד חזקה בישראל. כל אלה הם ביטוי לעוצמת הרשות המבצעת ולצורך בריסון כוח זה על מנת שיפעל במסגרת החוק. בית המשפט – ובראשו בית המשפט הגבוה לצדק – שמר בקפדנות על הרשות המבצעת שלא תפעל בניגוד לדין. הוא עשה כן לא כדי לרכוש עוצמה לעצמו. הוא עשה כן כדי לשמור על טוהר השילטון ועל חירויות הפרט", קבע השופט ברק והוסיף כי "בית המשפט הגבוה לצדק הפך למעוז לזכויות הפרט. כך הוא ראה את עצמו; כך ראתה אותו החברה הישראלית; כך ראו אותו רשויות השלטון עצמן. לשם כך נקבעו הלכות ליברליות בענייני שפיטות ומעמד. המטרה שעמדה ביסוד כל אלה היא שמירה על זכויות הפרט כנגד השלטון, ושמירה על טוהר המידות בשלטון. לא פעם "הפריעה" הפסיקה ליעילות השלטונית. אך מטרתן של הלכות אלה אינה היעילות אלא החירות".
על מעמדה של ישראל כדמוקרטיה ותרומת המשפט למעמדה זה אמר ברק כי "אנו גאים באופייה הדמוקרטי של מדינתנו. אנו מרבים להדגיש כי לנו ולדמוקרטיות מערביות, כגון ארצות-הברית, אנגליה וצרפת, ערכים משותפים ותפיסות יסוד משותפות. מי נתן לנו ערכי יסוד אלה? מי הגן על זכויות האדם בישראל? מי ביסס את הדמוקרטיה הישראלית במובנה המהותי? התשובה הינה כי בכל אלה תרמו בתי המשפט תרומה מרכזית. אנו דמוקרטיה, בין השאר, בזכות הלכותיהם של בתי המשפט, אשר הכירו בהפרדת הרשויות, בעצמאות הרשות השופטת, בשלטון החוק, בצדק, במוסר, במורשת ישראל ובזכויות האדם, כערכי יסוד של מדינת ישראל. כמובן, בלא תשתית חקיקתית מתאימה – פרי תרומתה של הכנסת – דבר זה לא היה מתאפשר; כמובן, בלא נכונות של הציבור הישראלי להפנים ערכים אלה, דבר זה לא היה מתממש; כמובן בלא ציותן המלא של כל רשויות השלטון לפסקי דין של בתי המשפט, דבר זה לא היה מתממש. אכן, ללא כל אלה היו הלכותיו של בית המשפט כרטוריקה ללא פרקטיקה".
בהמשך דבריו התייחס ברק גם לתרומתו של המשפט הישראלי למשפט העמים וקבע כי אמנם "הננו עם קטן ושיטת משפט חדשה. עם זאת, הננו עם עתיק עם שורשים עמוקים של חשיבה משפטית. במשך ששים שנות המדינה תרמנו תרומה חשובה לתרבות המשפטית".
"מי הגן על זכויות האדם בישראל? מי ביסס את הדמוקרטיה הישראלית במובנה המהותי? התשובה הינה כי בכל אלה תרמו בתי המשפט תרומה מרכזית" (ברק)
על תרומה זו הדגיש ברק מספר דוגמאות: "ראשית, ההלכה הפסוקה הישראלית – פרי רוחה של השפיטה הישראלית כולה, ובראשה בית המשפט העליון – תרמה תרומה חשובה לפיתוח מוסדות וענפי משפט שונים, שיש בהם קידום החשיבה בגדרי התרבות המשפטית המערבית. די אם אזכיר את פיתוח עיקרון תום הלב במשפט הפרטי; את פיתוח עוולת הרשלנות כמכשיר עיקרי של המשפט הפרטי למתן סעד לפגיעה בזכות; את דיני המשפחה האזרחיים, המכירים בנישואים אזרחיים הנערכים מחוץ למדינה, והמעניקים זכויות לידועים בציבור; ואת פיתוח רעיון הסבירות, המידתיות, המעמד והשפיטות המונחים ביסוד המשפט הציבורי. כל אלה אפשרו לנו לפתח דינים באשר לטוהר השירות הציבורי ולשמירה על זכויות האדם. הם אפשרו לנו להניח תשתית נורמטיבית להבטחת שוויון בין כל אזרחינו ותושבינו; הם אפשרו לנו לקיים רמה ראויה של חירות אישית חרף המצב הביטחוני. הם ביססו את חוסננו הלאומי".
הדוגמא השונה עוסקת בבג"ץ - "שנית, בנינו מוסד חשוב וייחודי המאפיין את משפטנו. זהו בית המשפט הגבוה לצדק. זהו בית משפט העושה צדק בגדרי המשפט. מעמדו והשפעתו חורגים מהמסגרת המשפטית הצרה. הם משפיעים על מכלול היחסים בין האזרח למדינה, בין הפרט לחברה. הם משקפים את מרכזיותו של הפרט ואת הצורך להגן עליו מפני כוחה של המדינה, תוך שמירה על האינטרסים הבסיסיים של הפרט והכלל גם יחד. בהלכותיו של בית המשפט הגבוה לצדק מתבטא יחס כפול זה שלנו אל המדינה; מחד גיסא, המדינה היא המסגרת בה חפצנו, עליה חלמנו שנים רבות ואותה הקמנו בקורבנות רבים. היא מהווה הגשמת חלומם של הדורות. אסור שחרות הפרט תיפגע בקיומה כמדינה שערכיה הם יהודיים ודמוקרטיים ובנצחיותה. חוקה אינה מרשם להתאבדות. זכויות אדם אינן במה לכיליון לאומי מאידך גיסא, המדינה היא מסגרת שלטונית העשויה לפגוע בפרט ובזכויותיו, והמחייבת פיקוח שיפוטי נרחב. לא כל מטרה לאומית, מצדיקה כל פגיעה בזכויות האדם. בדמוקרטיה חוקתית, המטרה אינה מצדיקה תמיד את האמצעים. בין הביטחון לחירות דרוש איזון עדין, אותו גיבש והגשים בית המשפט הגבוה לצדק בששים שנות קיום המדינה. בית המשפט הגבוה לצדק הניח, תשתית משפטית ואינטלקטואלית רבת היקף של משפט ציבורי. הוא חידש חידושים רבים, בעלי חשיבות בינלאומית, בתחומים רבים. הבג"ץ מהווה אבן מרכזית במבנה השלטוני והחברתי שלנו. הוא מהווה את מבטחו של האדם כלפי אפשרות של עוול וקיפוח מצד השלטון; הוא מבטיח את חוקיות השלטון ואת שלטון החוק בשלטון; הוא אפשר חופש דת וחופש מדת; הוא שמר על הבטחון והחירות גם יחד; הנגישות אליו קלה ותרופתו היא מהירה. הוא מהווה את אחד המאפיינים הבולטים של החברה הישראלית והמשפט הישראלי. טול מהמשפט הישראלי את הבג"ץ ונטלת ממנו את רוחו. טול מהחברה הישראלית את הבג"ץ ונטלת ממנה את ההגנה על החירות ואת השוויון של האדם ושל קבוצות המיעוט".
וגם שיטת בחירת השופטים שולבה ברשימת ההישגים של המשפט הישראלי לשיטת השופט ברק: "הוקמה בישראל שיטה ייחודית לבחירת שופטים. אלה מתמנים על ידי הנשיא, אך נבחרים על ידי ועדה בת תשעה חברים, אשר בה יש רוב לא פוליטי. הדבר הביא לכך שהשופטים שלנו נבחרים לא על פי קשריהם הפוליטיים אלא על פי כישוריהם המשפטיים. זהו אחד ההישגים החשובים של החברה הישראלית והמשפט הישראלי. יש לנו שפיטה טובה : אובייקטיבית, עצמאית, יוצרת, נקיית כפיים והוגנת. מעטות הן המדינות שיכולות להתברך בשפיטה ראויה, כפי שאנו יכולים להתברך. המודל שלנו הוא מושא לחיקוי ולקנאה במדינות דמוקרטיות רבות".