בטקס שהתקיים אתמול בבית המשפט העליון לציון 60 שנות שפיטה בישראל תקפה נשיאת בית המשפט את דורשי הרפורמות במערכת המשפט וקבעה הכי דרישות אלה משוללות קשר עם המציאות.
בדבריה הפליגה בייניש בשבח מערכת המשפט בראשה היא עומדת. "מותר לנו להסתכל היום לאחור במעט נוסטלגיה, אולי גם עם מידה של אידיאליזציה וגעגועים, אך גם לראות בגאווה את ההתקדמות וההישגים שהובילונו עד הלום. אין אנו בני חורין לנוח על זרי הדפנה אנו קשובים לביקורת ככל שהיא עניינית ושואפים תמיד לשפר".
על התפתחות מערכת המשפט הישראלית אמרה בייניש כי "קיבלנו מערכת שיפוט המורכבת משלוש ערכאות שבראשן בית המשפט העליון ששימש על פי התפיסה המנדטורית בית משפט לערעורים והיה גם הערכאה היחידה של ביקורת שיפוטית על הרשויות. השארנו את מבנה המערכת בעיקרו כפי שהיה. קיבלנו ערכים של משפט מקובל בבסיס השיטה, ומתחילת הדרך ננקטו צעדים לשלב בה את רוח המשפט העברי ומשפט ישראלי מקורי. כמדינה עצמאית השילה מעצמה השיטה בהדרגה את הרובדים המנדטוריים והחליפה אותם ברובד הישראלי המקורי, אל מול חקיקה ענפה של הכנסת".
"הקריאה לצמצם סמכויות ולחזור אל בית המשפט של העבר נטולת בסיס ראוי". (בייניש)
"בית המשפט העליון ידע לשאוב מהמקורות היהודיים והאוניברסאליים במקביל לחקיקה הישראלית הענפה של הכנסת שהייתה משך השנים לבסיס המשפט הישראלי המקורי. בית המשפט יצר תורת משפט מקורית, משפט מקובל נוסח ישראל, שהתפתח באופן דינמי, ולא עצר מלכת בכל שנות קיום המדינה מאז ועד היום. כל תקופה בחיי המדינה הביאה לפתחם של בתי המשפט את הבעיות האופייניות לזמנה: ימי הלחימה בשנים הראשונות והעתירות בענייני בטחון; תקופות המשבר הכלכלי והאינפלציה, שבעקבותיהם באה פסיקה שהתאימה את המשפט למציאות; תוצאות מלחמת ששת הימים ופתיחת שערי בית המשפט הגבוה לצדק בפני תושבי השטחים; סוגיות הנוגעות לחוק השבות וחוק הכניסה לישראל עם העלייה הגדולה מברית-המועצות לשעבר; הביקורת השיפוטית על הממשלה לרבות הצבא; ובשנים האחרונות פרשנות חוקי היסוד ובעיות הנוגעות לזכויות חברתיות, והאיזונים בין ביטחון לזכויות אדם בתקופת המלחמה בטרור. כך המציאות הישראלית והבעיות הטעונות הכרעה שיפוטית השתקפו בבתי המשפט ובכך מילאו בתי המשפט את תפקידם כדי להבטיח את שמירת החוק ברשויות השלטון, את מילוי חובות הממשל כלפי הפרט ואת כיבוד זכויות היסוד של האדם", ציינה נשיאת ביהמ"ש העליון.
כאמור, בייניש התייחסה בדבריה גם לרפורמות המוצעות בימים אלה ותקפה אותן ככאלה המתעלמות מהמציאות. "קולות הנשמעים לאחרונה, קוראים לנו כביכול להחזיר את הגלגל לאחור, לחזור למשפט שנהג כאן לפני 30 שנה, לצמצם את עילת הביקורת של הסבירות במשפט המנהלי ואת מבחני המידתיות; כמו כן אנו נקראים להשיב על כנה את הדרישה שמי שפונה לבית המשפט יצביע על זכות עמידה אישית, או שבית המשפט יחזור לדוקטרינה של אי שפיטות בנושאים הקשורים בביטחון המדינה - אלה קולות המתעלמים מהמציאות הקיימת בישראל. אין לך תחום חברתי או תרבותי שבו השעון עמד מלכת בשנות ה-60 של המאה הקודמת. ולכן הקריאה לצמצם סמכויות ולחזור אל בית המשפט של העבר נטולת בסיס ראוי. ללא עילת אי הסבירות שמשמעותה חריגה ממתחם הסבירות המסור לשיקול דעתה של הרשות המבצעת, לא ניתן היה להעמיד בביקורת שיפוטית נושאי משרה שהתמנו למשרתם אף-על-פי שהוחלט על העמדתם לדין; או על כך שאינם מגלים מחויבות לחוק ולערכי היסוד של המשטר התקין, ובית המשפט היה מוצא עצמו נטול סמכות למלא את תפקידו המובהק בשמירה על החוק ושלטון החוק במוסדות השלטון".
עוד קבעה כי "אילו קיבלנו את טענת אי השפיטות בעניינים ביטחוניים, התוצאה הייתה היעדר כל ביקורת על הכוח והעוצמה המוענקים לרשויות הביטחון למטרות ראויות, אשר אין לעשות בהן שימוש מופרז ולמטרות זרות. במציאות הביטחונית הקשה שאנו נתונים בה, כאשר כל מציאות חיינו מחייבת נקיטת אמצעים פוגעניים מטעמים מוצדקים, איך נמנע גלישה לאמצעים פוגעניים וקיצוניים שלא לצורך, בלא הפעלת ביקורת שיפוטית?", תהתה בייניש והוסיפה כי "התורה שהפסיקה שלנו פיתחה בעשורים האחרונים היא שאפשרה לקיים את הביקורת השיפוטית על שמירת החוק בקרב גורמי הרשות המבצעת, ועל כך שלא תהיה פגיעה מעבר לנדרש בזכויות אדם בכלל ובקרב קבוצות חלשות בפרט".
לדבריה "בהפעילו ביקורת שיפוטית, אין בית המשפט הגבוה לצדק פולש לתחומיה של הרשות המבצעת. הטענה השבה ונשמעת לאחרונה כאילו הממשלה אינה יכולה לפעול וידיה כבולות בגלל הביקורת השיפוטית היא חסרת בסיס".
"הרשות השופטת אינה מכריעה בסכסוכים הבאים בפניה על פי אמות מידה פוליטיות גם כאשר לתוצאות השפיטה יש השפעה והשלכות בזירה הפוליטית". (בייניש)
באשר למתח הקיים בין הרשויות ולעיתים אף החפיפה ביניהם אומרת בייניש כי "אכן בהפעילו ביקורת שיפוטית מצוי בית המשפט הגבוה לצדק בנקודת חיכוך רגישה בינו לבין הרשויות האחרות שעל פעילותן הוא מפעיל את ביקורתו. מתח בין שלוש הרשויות הוא מובנה וטבעי בגבולות מסוימים. זהו מתח המוכר גם בשיטות דמוקרטיות במדינות אחרות. כך כל עוד מערכת היחסים נשארת במסגרת המחלוקות הענייניות שיחסי הכיבוד ההדדי ומערכות האיזונים בין הרשויות מתקיימת, והפתרונות ההולמים נמצאים בתחום סמכויותיהן ופעילויותיהן הלגיטימיות של הרשויות".
בייניש הדגישה בדבריה כי "כל רשות פועלת בתחומה כשנקודת המוצא לפעילותה שונה על פי הפונקציה שהיא ממלאה. הרשות השופטת אינה מכריעה בסכסוכים הבאים בפניה על פי אמות מידה פוליטיות גם כאשר לתוצאות השפיטה יש השפעה והשלכות בזירה הפוליטית. כשמדובר בתחומים של שמירת החוק בקרב מוסדות השלטון ובהגנה על זכויות היסוד של האדם אל מול הרשויות השלטוניות נגזרות אמות המידה מעקרונות הביקורת השיפוטית מפרשנות החוק ומהעקרונות החוקתיים של השיטה".
לאחר שהבהירה באריכות את עמדתה בסוגיות אלה ציינה כי "עם זאת, אין חולק בדבר עצם הצורך בעריכת שינויים מסוימים במערכת המשפט. העומס המוטל על בתי המשפט הוא רב וישנו צורך לקדם שמיעת משפטים, לזרז הליכים ולתת מענה לציפיות הציבור. הגשמתן של מטרות חשובות אלה מחייבת הקצאת משאבים, מצדיקה שקילת רפורמות מבניות, ומצריכה חשיבה מערכתית קונסטרוקטיבית לטווח ארוך. הפתרונות הדרושים הם דיוניים ולא מהותיים; ככל שהדבר בידי המערכת ובכוחה להתארגנות מינהלית אנו מטפלים בנושאים אלה בתוך המערכת; אך יש עניינים התלויים בתוספת משאבים מתאימים בשילוב עם תיקוני חקיקה; עניינים הכרוכים בשינוי מבני מחייבים העברת סמכויות שיפוטיות. אלה נתקלים באותם קשיים מעשיים של מחלוקות בין הרשות המבצעת לרשות השופטת. אם ינקטו הצעדים המתאימים ניתן יהיה לשפר בצורה משמעותית ביותר את השירות שמערכת בתי המשפט נותנת לציבור".
"אין לי ספק כי האמון במשפט ובחשיבות תרומתו לעיצוב פני החברה, יגבר על פני כל רוחות השעה החולפות", חתמה בייניש את דבריה.