הבחירות המוניציפאליות מאחורינו והם ירדו מסדר היום הציבורי כנושא תקשורתי מסעיר. ראשי הרשויות שעלו לגדולה, ועמם חברי המועצות הנבחרים נפנים עתה לשירות הציבור, כך אני מקוה. הבחירות לכנסת לפנינו והם הענין לענות בו. אעפי"כ, כדי לחלוק כבוד לירושלים שאיננה עוד 'סתם עיר', נעלה היום את (ראש) ירושלים על ראש 'שמחתנו'.
הזָקָן במוקד
כזכור, בכתרה של ירושלים זכה ניר ברקת (בעל כיפה וזקן 'שקופים', תוצרת הייטק יחודי) שגבר על יריבו הרב מאיר פורוש (החובש שטריימל בנוסח חסידי וזקנו יורד על פי מדותיו). לא היינו נדרשים לפריטים חיצוניים אלו אלמלא הם היו ב...מוקד מאבק הבחירות; בירושלים התנהלה ה'מלחמה' העיקרית לא בין כישורי המועמדים, ואף לא בין מצעם וסיסמאותיהם, אלא בין הפריטים דלעיל: הזקן והכיפה, ובעיקר במה שמאחוריהם ומתחתיהם. למען האמת, אני שלם עם מאפיינים אלו כמוקד המאבק.
ההתגוששות בירושלים היתה בין ראש עיר חרדי לבין חילוני מתון. הקריטריונים למינוי ראש בירת ישראל אינם לקוחים רק מתחום תכניות הפיתוח, השקעה בנקיון או אפיקי התקציב לחינוך ולתרבות. ראש העיר ירושלים - "מלכי-צדק מלך שלם" (יד,יח) - הוא בהחלט שגרירה של ירושלים כלפי העולם החיצון, בארץ ובתפוצות. חשוב לי מה הוא מייצג ואיך הוא מייצג.
מקובל על המנתחים והאסטרטגים והפרשנים ויועצי התדמית ועל כל ה'פרלמנטים' בסלוני ליל-שבת ובהיכלי בתי המדרש כי שני גורמים עיקריים הכריעו את המירוץ: הציבור הדתי-לאומי והיריבות הפנים-חרדית. אתייחס איפוא לשני גורמים אלו, ובאחרון נתחיל.
הצבעת מחאה כגול עצמי
כמשקיף מן הצד אני נדהם מעוצמת הנקמנות שבאה לידי ביטוי בהצבעת-אנטי מצד חסידי גור וחלקי 'ליטאים'. הללו נטרו לרב פורוש חשבונות-עבר אשר לא הצלחתי להבינם די צרכי למרות שהשכלתי במה דברים אמורים; מעורבותו בהצעה להציב בראש החינוך העצמאי מי שאיננו גוראי רח"ל ובחישתו בהסכמי רוטציה מסובכים בראשות העיר החרדית ביתר (שבה כיהן 'ליטאי' עם קבלות). על חטאים אלו אין כפרה, גם אם תוצאתם גול עצמי בשער ירושלים. בודאי אין מחילה לפשעי פוליטיקה המעפילים למדרגת "פגיעה בגדולי התורה" ו"חילול השם נורא" ועוד סופרלטיבים כאלו פרי הגות רוחם של אנשי חצר ו'נאמני ביתם'. על חטאים אלו נענשים ב"תמות נפשי עם פלשתים... ויפול הבית" (שופטים טז,ל). מנקודת מבט חרדית נפלה ירושלים נפילה רבתי שתקומתה מי ישורנו?
והרהור נוסף בנבכי הפוליטיקה החרדית 'לשם שמים' והוא מופנה כלפי סובבי 'גדולי הדור' ודובביהם; לכאורה, מי שאיננו יכול לתמוך במועמד בן-מינו ראוי לו שיכָּבֵד וישב בביתו או יניח פתק לבן. מנין ההיתר הפוליטי (לא ההלכתי! אינני רואה בחזית זו גדרי הלכה מובהקים) - שטמונה בו קביעה לדורות - לתמוך במועמד חילוני עם קבלות? עד כדי כך גבהה להבת המחלוקת המשפחתית "ושבה והיתה לבער" (ישעיה ו,יג)? ישמרנו ה'!
גילוי נאות: תמכתי בפורוש
והגורם המכריע השני, מן המשפחה שלי, הציבור הדתי-לאומי.
יש מהם אומרים כי ראש עיר חילוני עדיף על פני חרדי, טקטית ומהותית. זה האחרון 'לא סופר אותנו', ושבענו מרורים גם מחרדי-מחמד שכיהן עד כה, בהקצאת משאבים ובקיפוח בתחומי חינוך, תרבות תורנית, בתיכ"נ ורבנים, ובכלל בשותפות בניהול העיר. הללו מעדיפים עניינית את ראש העיר שנבחר זה עתה ומצפים למימוש הבטחותיו. הבנתי ולא הסכמתי, אך אין לי ויכוח עם אסכולה זו. יש מהם אומרים, לעולם לא חרדי! לא נבוא בקהלם! באורחותינו ובהשקפותינו קרובים אנו יותר לחילוני מתון מאשר לחרדי ממוצע. בדיון הזה כבר השתתפנו בבני-עקיבא בצעירותנו וכעת נכדינו עוסקים בו. אני מכל מקום לא הבנתי ולא הסכמתי, ויש לי ויכוח עם אסכולה זו.
אישית, הגם שאינני תושב ירושלים, תמכתי בכתב בפורוש, תחת הכותרת: רבנים ציוניים-דתיים למען. ושתי סיבות עקרוניות בדבר, מעבר לעמדתי הפרקטית כי למועמד החרדי המדובר יש רקורד חיובי של עשייה ציונית בכהנו כסגן שר השיכון, ובהזדמנויות נוספות, ולמתחרהו אַיִן.
ראשית, אני בעד ראש עיר דתי-חרדי לירושלים בראותי בנושא משרה זו משהו שגרירי-ייצוגי. גם אם רחוק אני מן ההשקפה החרדית הכיתתית, עדין מעדיף אנכי מייצג בעל שאר רוח יהודי על פני אקולוג ומצליחן כלכלי (שימו לב לדגש האומלל בנאום ההכתרה שלו: "נשקול ביטול הרכבת הקלה ופירוק גשר המיתרים". נכון היו גם אמירות על דאגה והתייחסות לכל חלקי האוכלוסיה).
שנית, התגנב שביב תקוה ללבי; שמא יכולה ירושלים להיות פלטפורמה לשיתוף פעולה חרדי-דתי-לאומי? לבי אומר לי כי הפלג החסידי בציבוריות החרדית הוא החוליה החלשה-החזקה אשר דרכה ניתן ליצור מימשקים. לי זה חשוב, וקיויתי כי מציון תצא גם תורה זו...