"כשאנחנו הגענו למקום, הלחימה עוד התנהלה במלא העוצמה. עמדנו ממרחק לא גדול, וראינו רימונים שעפים לאוויר, יריות נשמעו כל הזמן, ומסוקים חגו באוויר. הקרב התנהל במשך שעות. ממש בסמוך לשבת, היריות נחלשו, וראינו אנשי קומנדו סורקים את הבניין, ולאחר כמה דקות יוצאים ומסמנים את האות וי. הבנו שהקרב נגמר. נכנסנו בלב הולם לבניין, וראינו מחזה מזעזע. את המחזה שראיתי בכניסת שבת קודש בעיר מומביי בהודו, אני לא אשכח לעולם. בספרייה שכבו הרב הולצברג, הרב בנצי קורמן והרב לייביש טייטלבוים, עם ספרים בידיהם, כשהם ירויים. ספרי הקודש היו מלאי דם גם הם. כל האזור היה נראה ל"ע כבית מטבחיים".
"כיסינו אותם מיד בטליתות, ומעייננו ירדו דמעות. הרבנית הולצברג, הייתה מכוסה כבר בטלית, כנראה בעלה הספיק לכסותה לפני שנרצח. והיו עוד שתי יהודיות שנראה שנרצחו יממה קודם".
לגבי מספר המחבלים, "אני אומר את זה בזהירות המתבקשת, אבל ככל הידוע לי היו רק שני מחבלים בגילאי ה-18. הם עשו המון רעש עם רימונים, ועשו צחוק מצבא שלם, שלא הצליח לגמור שני ילדים. אני לא מבין את זה. הם גם השאירו אחריהם רימונים חיים שמתפוצצים בבניין. בליל שבת שהיינו במקום עדיין התפוצצו רימונים. זה היה ממש סכנת נפשות".
"ידוע הרי ש'הדם הוא הנפש', ואנחנו לא יכולים להשאיר דם יהודי בבית בהודו. את הוצאת הגופות עשינו במסירות נפש ממש עם רימונים מתפוצצים סביבנו, אבל עכשיו אנחנו מחכים שינקו את הבית מחומרי נפץ, בשביל שנוכל להיכנס ולנקות את הדם. אני מעריך שנחזור ביום שני, יותר נכון אני מקווה כך".