רבה של שוהם, הרב דוד סתיו, פרסם השבוע קריאה נרגשת לתושבי ישובו ובתוך כך לציבור בכלל, לחסוך בהוצאות על שמחות עקב המשבר הכלכלי.

הרב מסביר כי המסיבות הללו הפכו למעמסה כלכלית קשה לרבים - אירוע שנערך באופן מפואר, מטיל על בעלי השמחה עול כבד וממילא מטיל חובה על המוזמנים להעניק מתנה שהיא גבוהה כדי להשתתף בחלק מההוצאות, וכך נכנסים לסחרור שבמהותו הוא מיותר.

הרב דוד סתיו קורא ליצור נורמה ציבורית בה ישנם סטנדרטים מקובלים לאירועי שמחה ומציע מספר כללים שלדעתו נכון לאמץ לעת הזו: מחיר מנה באירוע לא יעלה על 125 שקלים, מחיר מתנת זוג לאירוע לא תעלה על 250 שקלים ומחיר מתנה לבר מצוה לא תעלה על 30 שקלים.

"אני כותב את המאמר הזה ברגשות מעורבים ומורכבים. המורכבות נובעת בראש ובראשונה מהשאלה מה תועלת יש במילה הכתובה. כלל בסיסי בהלכה אומר כי כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע. מאידך אומרים חכמים שאדם שיכול לפעול משהו בעירו ואינו עושה כן, הרי הוא נושא באחריות על כך. הסיבה השניה לרגשות המעורבים היא הכרתי בכך שלא מדובר בסוגיא שיש לה רק פן אחד, אלא היא באמת מורכבת ומסובכת  ויש לה פנים הרבה.ומ"מ ולמרות החששות שמלווים אותי ערב כתיבת המאמר, אני חש כי אם לא אכתוב, אמעל בתפקידי.

חומרת המצב הכלכלי לא הגיעה עדיין למלוא התודעה הציבורית שלנו בקהילה. לא כולנו מומחים בכלכלה ויודעים לפענח את חומרת מצב קרנות הפנסיה על רקע רווחיהן בעבר. אבל כולנו מסוגלים  לראות מה קורה בתחום שוק העבודה בשהם כאשר אנו נתקלים יותר ויותר בעובדים מפוטרים. כולנו מכירים מה קורה לאנשים שהיו מוכרים כבעלי יכולת ואין הם מסוגלים לאפשר לעצמם את אותה רמת חיים לה היו מורגלים. צריך לעמוד מול המציאות ולהישיר בפניה מבט. אי אפשר להפטיר כדאשתקד. יש בשהם יותר ויותר אנשים שאינם מסוגלים לעמוד בנטל הקיום הבסיסי של משפחותיהם, והמצב מחמיר מיום ליום

לא באנו לשהם לגור בקבוץ וממילא ברור כי אין יכולת ורצון לקבוע כללי התנהגות לכל אחד מאתנו באורחות חייו האישיים. מאידך, אנחנו חלק מקהילה וצבור ואין אנו פטורים מלהיות נושאים בעול עם חברינו בעת צרה. בעיקר בעת שמדובר במעשים שלנו המקרינים על חיי החברה כולה.

לא מדובר כאן בקביעה הלכתית, אף לא ברצון לומר לאדם מה לעשות בביתו, אבל אכן יש כאן מגמה לנסות ליצור לחץ ציבורי בכיוון מסוים מול לחצים הפוכים הפועלים בעולמנו.

מה ניתן לעשות? מכל עבר עולים רעיונות בדבר הצורך להקים מרכז השמה וסיוע למציאת תעסוקה וזה דבר נפלא וחיוני, יש הקוראים לחיזוק קרנות הצדקה והחסד ואף אלה יבורכו. ברצוני לחזק את כל הפועלים לחזק את החוסן החברתי של קהילתנו.

בנוסף לכל האמור אני מבקש לחלוק עם חברי הקהילה את המחשבה הבאה. הגענו לגיל ב"ה בו אנו עורכים חתונות לילדינו הבוגרים ומסבות בר ובת מצווה לילדינו הצעירים יותר. (וכמובן ימי הולדת ליותר צעירים שבינינו). במקום שנתמלא כולנו שמחה באירועים אלה שלנו ושל חברינו הפכו המסבות הללו למעמסה כלכלית קשה לרבים בתוכנו. אירוע שנערך באופן מפואר, מטיל על בעלי השמחה עול כבד וממילא מטיל חובה על המוזמנים להעניק מתנה שהיא גבוהה כדי להשתתף בחלק מההוצאות, וכך אנו נכנסים לסחרור שבמהותו הוא מיותר. הרצון לערוך אירוע מכובד ויוקרתי הוא טבעי ואנושי. אבל אנו צריכים לשאול את עצמנו האם לעת הזו, כקהילה אנו מסוגלים לעמוד בו.

האם חתונות הנערכות בעלות נמוכה יותר חייבות להיות שמחות פחות מאחרות? האם בר מצווה שלא תיערך באולם מפואר תהיה בעלת משמעות נמוכה יותר עבור הילד או הילדה? האם מסיבת יום הולדת אותה נערוך לילדינו עם הפעלות של נערות בגיל תיכון תהיה בהכרח פחות מצחיקה מאשר מסיבה בה נזמין פעלולנים מקצועיים בעלויות גבוהות?

נדמה לי שלעת הזו אנו נקראים לעשות מעשה וליצור נורמה ציבורית בה ישנם סטנדרטים מקובלים לאירועי שמחה  הנערכים בבתי הכנסת (קידושים) ובשאר מקומות על מנת שנוכל לעבור גם את המשבר הזה בשלום. להלן רשימת הכללים שלענ"ד נכון לכולנו לאמץ לעת הזו:

א. מחיר מנה באירוע לא יעלה על 125 ₪.

ב. מחיר מתנת זוג בוגרים לאירוע לא יעלה על 250 ₪, בלי קשר לרמת האירוע.

ג. מחיר מתנת ילדים לבר-מצווה לא תעלה על 30 ₪, בלי קשר לרמת האירוע.

ד. קידושים לא יכללו יותר מעוגות, דג מלוח, ופשטידות (המכונות בלעז קוגל). כמובן שלא מדובר בהצעת תפריט מחייבת וכל עדה תכבד כמנהגה.

אני מודע לכך שתהיינה גבות שתורמנה על הניסיון לעצב נורמה כללית לקהל מגוון. יכול להיות שיש הערות לגבי סכום כזה או אחר, או על עצם הנקיבה בסכומים. אני מבקש מכולנו להבין כי מדובר בשעת חירום וזעקת רבים שאינה נשמעת בקול רם עולה השמיימה. ולכן הגיע העת לעשות מעשה ואין בודקים בשעת סכנה".