לדבריו, "צריך להגיד דברים ברורים: מי שמיידה אבן בחייל כאילו יידה אבן במדינת ישראל, כאילו פוגע בליבה ובראשה ואת זה אי אפשר לקבל, יש להפסיק זאת מיד".
בטקס האזכרה הממלכתית לראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון נשא נשיא המדינה, שמעון פרס, נאום בו שתל רמיזות לימינו אלה תוך שהוא שותל אזכורים למשפטים המפורסמים של בן גוריון עצמו. את דבריו פתח הנשיא בהפלגה אל העבר ותיאור הקשר ביניהם.
"הייתי בן 15 כשנהייתי לבן גוריוניסט. בית הספר שלמדתי בו היה ימני. ותנועת הנוער שהצטרפתי אליה, הייתה שמאלית. בשניהם עמדה התנגדות לבן-גוריון. בימין מפני שהוא היה מוכן לוותר על חלק מארץ ישראל, כדי להקים מדינה יהודית. ובשמאל מפני ש"מדינה יהודית לאלתר" לא נחשבה אופציה מועדפת", סיפר פרס והוסיף: "את בן-גוריון עצמו לא הכרתי. מה אם כן שבה את לבו של אדם צעיר, שהובילו ללכת שבי אחריו? במבט לאחור נראה לי שהוצפתי בתחושת אמון עמוקה הנושאת צלילים תנכיים. הוא עצמו נראה לי כאיש אמת, עשוי ללא חת הנושא את חזון עמו, ללא רעידה ברגליים או ערפל בעיניים. לא העליתי אז בחלומי שכעבור 12 שנים, יגיע לקיבוץ אלומות לוי אשכול, שהיה בפועל סגנו של בן-גוריון ובידיו איגרת ממנו, הדורשת מהקבוצה לשחרר אותי, כדי להתייצב במטה ההגנה".
"היה זה חודש מאי 1947, שנה לפני הקמת המדינה. הגעתי לבית האדום. הבית המה מנהיגים ומפקדים. סדר לא עמד בו. בן-גוריון לא קרא לעצמו מנהיג או מפקד. אבל גם במבוך הקיים, לא היה ספק מיהו המנהיג ומיהו המפקד. בכניסתו לבנין השתררה דממה. ומסביב לו עמדה רצינות תהומית", המשיך פרס. "מאז, זכיתי לעבוד במחיצתו 20 שנים, רצופות. גם מקרוב, הַעַרַצתי הכנה כלפיו עלתה מיום ליום. כל יום נראה היה כדף בהיסטוריה. כל שעה- שעת מועד".
"למדתי מהר שמילתו מילה. מעין סלע שלא ניתן להזיזה. ודאי לא לסגת ממנה. וכי המילה היא צעד ראשון להגשמת תכנה. הדיבורים זרמו כנחלים לים הגדול. לחזון הגדול של אור לגויים. לגבי החזון אין מקום ללעג, או לספק. ראיתי אדם, בעל כושר עבודה מאורגן להפליא. בעל זיכרון מדהים. שתפיסתו מהירה כבזק. ושסקרנותו אינה יודעת גבול. הוא רצה לדעת הכול, אבל התרכז בנושא אחד - גאולת ישראל במדינה משלו". 
"חזון - אינו פשרה. אבל אם כדי ליישמו צריך פשרה, עושים אותה, בתנאי שלא תהא פשרה עם העיקר". (פרס)
"חזון - אינו פשרה. אבל אם כדי ליישמו צריך פשרה, עושים אותה", אמר הנשיא והוסיף כי זאת "בתנאי שלא תהא פשרה עם העיקר".
פרס המשיך בתיאוריו את בן גוריון והתנהלותו כמנהיג: "כמנהיג המפלגה הוא כמובן שאף לצבור רוב לדעותיו. אבל כמדינאי, הוא לא נבהל להיוותר במיעוט, או אפילו להיות לבדו. סטייה מהדרך הדאיגה אותו יותר מבדידות בקהל. הוא לא נכנע לדעות קדומות. וכל שאלה נראתה לו לגיטימית. היעד חייב להיות ברור, גם כאשר הדרכים משתנות, בגלל התקדמות המדע, או טעויות אנוש".
"שאלותיו שלו היו נוקבות. תשובותיו היו מקוריות. לפעמים מרגיזות. אבל הוא לא הרשה שזיוף ירכך אותן, או יטשטש אותן. הוא לא חשש לשאול מיהו יהודי. וגם בהיעדר תשובה אחת, הוא ידע שקודם כל על יהודי להיות בן לעם היהודי. הוא שאל והשיב שלא יהיה קיום לעם היהודי ללא מדינה משלו. הוא שאל והעז לקבוע שמדינה יהודית, לא תחזיק מעמד ללא אושיות מוסריים. הוא קבע שכדי שתתקיים עליה לבנות כֹח פיסי הדרוש לקיימה".
"הוא לא אהב מלל לשמו. מדינה אינה עניין של הצהרה חד פעמית. היא בנייה חרוצה ומתמדת. צריך ליצור בה עבודה. לגדל עובדים. היא זקוקה לחקלאות ולתעשייה. למדע ולטכנולוגיה. היא זקוקה לצבא איכותי ולחיילים אמיצים. ואזרחיה חייבים לתרום לה, לא פחות ממה שהם דורשים ממנה. והוא לא ציפה לדרך סלולה בשושנים. הוא לא היה מוכן להעלים עין מחולשותיה. או להסב ראש מהסכנות האופפות אותה. הוא ידע שהארץ שחונה. המים של לחץ. הטבע עשוי בקמצנות. הוא לא השלה את עצמו, וידע שבעולם עדיין קיימת שנאה ליהודים והאזור גדוש איבה למדינת היהודים".
פרס המשיך והזכיר את אמרתו המפורסמת של בן גוריון: "בן גוריון האמין שבסופו של דבר מעשי היהודים יקבעו יותר מקולות הגויים". עם זאת מוסיף פרס ואומר כי "לא נעלם מעיניו, שגם בתוך העם קיים יצר הרס עצמי, בצד התנדבות מדהימה. ושעלינו להיאבק בתכונות שליליות שדבקו בנו בגולה. צריך לחזק את החלוציות המתנדבת כדי ליצור מעשי בראשית".
"לא נעלם מעיניו, שגם בתוך העם קיים יצר הרס עצמי, בצד התנדבות מדהימה". (הנשיא פרס)
"במלחמה הוא סבר, אין אלטרנטיבה לניצחון. ובהשגת שלום אין אלטרנטיבה לויתורים הדדיים. הוא סבר שאי אפשר לקיים לאורך זמן מצב של "לא מלחמה ולא שלום". ובלית ברירה, בשעת מלחמה, אין מנוס אלא לרכז את כל הכֹח ליטול סיכון. וכשנוצרת אפשרות לשלום, אין מנוס אלא לשאת במחירו. הוא סבר שאדם שאינו יודע את ערכו של הכֹח ואת מגבלותיו של הכֹח אינו ראוי להנהגה. הוא האמין בהעזה, ועל כן התעניין במדע. בשקר הוא ראה פגע וקבע ש"האמת מעל לכל". הוא שלל עריצות ונשא בכבוד את מחיר הדמוקרטיה, הן מבחינת הזמן שהיא דורשת והן מבחינת התוצאות המופקות ממנה", אומר פרס.
פרס אף רומז בדבריו לביקורת אותה הוא עצמו מנהל בימים אלה נגד חוגים המוגדרים בפיו כקיצוניים. "מהיום הראשון מאז קום המדינה, והדבר נכון גם בימים אלה, בן גוריון יצא חד משמעית נגד קבוצות קיצוניות המנסות לטול את החוק לידיהם, ולהתעמת עם שומרי החוק – מגיני הארץ". הנשיא הוסיף ומתח קו ישיר בין דברים אלה למתרחש כיום: "במיוחד בימים אלו, עלינו לשוב ולומר בקול רם וצלול את דבריו של בן גוריון כי ישנה רק מדינה אחת וחוק אחד וכי קיום המדינה מחייב קיום חוקיה. כל המפר אותם, על המדינה להתייצב כנגדו ללא היסוס".
"הוא כיבד עמים אחרים, אבל מעולם לא עלה בדעתו לבקש מהם, שילחמו במקומנו או יעבדו במקומנו", אמר פרס.
בהמשך דבריו אומר הנשיא על ראש הממשלה הראשון: "הוא קרא לנו לאהוב את צבאנו. וציווה על הצבא לזכור תמיד את האמהות של חיילינו. הוא ציווה שלא לקפל דגלים, גם בגלי ים גבוהים. הוא השביע אותנו שגם בימים אפלים לא לכבות את רצוננו להיות אור לגויים. אחרי ששים שנות עצמאות, דם ויזע, ההישגים של ישראל הם בל יאמנו. הם לא באו מעליהם הם עלו לנו בקורבנות יקרים. גם בהיסטוריה הקודמת שלנו, ידענו קורבנות רבים. אבל לא ידענו הישגים כאלה. אסור לשכוח את המחיר הכבד של חיי צעירינו. אסור לשכוח את החזון הגדול שהוביל את בנינו".
"במקום ללכת חפויי ראש צריך להעז מחדש. במדינה דמוקרטית מנהיגים צריכים להיבחר. אבל במדינת חזון משהם נבחרו, הם חייבים להישאר נאמנים למטרות הקרובות וליעדים הרחוקים. אין להם רשות לומר נואש. אסור להם לשקוע ברחמים עצמיים. עליהם לדעת שגם משבר עשוי להיות מנוף. וכי אין אדם ריאלי יותר מאדם מאמין".