בטקס הזיכרון הממלכתי לציון יום פטירתו של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון נשא ראש הממשלה אהוד אולמרט דברים על אישיותו של בן גוריון וההכרעות הדרמטיות שנטל בימי חייו. זאת תוך השלכות לימינו אלה והעימותים סביב ההיאחזות בחברון.
על מנהיגותו של בן גוריון אמר אולמרט כי "יש יחידי סגולה שעוצמתם והשראתם בולטת וזוהרת על קו הרקיע גם ממרחק הזמן כדמות ענקים. יחיד סגולה כזה היה דוד בן גוריון. קטן-קומה היה בן גוריון. בני דורי זוכרים בוודאי תצלום מפגישה בינו ובין נשיא צרפת שארל דה גול בראשית שנות השישים. גובהו של בן גוריון לא היה הרבה למעלה מחגורתו של דה גול, אבל בשיעור קומתו ההיסטורי התנשא בן גוריון מעל ומעבר. הוא האיש אשר הוביל בחזון גדול, בתעוזה וביד איתנה עם הלום-שואה לתקומה לאומית ולניצחון במלחמת עצמאות אכזרית ועקובה מדם. הוא עמד בראש המאבק המדיני לחרות, הוא עיצב את צה"ל כצבא ממלכתי, והוא הנהיג את מדינת ישראל הצעירה ודלת האמצעים בשנותיה הקשות בקליטת המוני עולים, בקיצוב מזון ובצנע, בהתמודדות עם הסתננות ופיגועים, בבניית תשתית אסטרטגית לא-שגרתית מול איומי השמדה, עד יציאתה של המדינה אל המרחב".
לאחר דברים אלה התמקד אולמרט בעקרון אחד במשנתו של בן גוריון, עקרון אותו הגדיר כ"עיקרון המרות". סביב הדברים אודות עקרון זה נגע בפרשת אלטלנה והכרעתו אז של בן גוריון ומנגד בהכרעה אותה לטעמו צריכה הממשלה לקבל בפרשת חברון.
לדבריו בן גוריון "זיהה בעם היהודי העדר תרבות ממלכתית, קווי התנהלות אנרכיים, סלידה ממרות". אולמרט קובע כי "אבחנתו הייתה מדויקת, ובמידה מסוימת היא שרירה לצערי בקרב קבוצות אוכלוסיה שונות גם בזמננו אנו, אחרי שישים שנות מדינה".
"ישנן תופעות שאין להשלים עימן, והממשלה שאני עומד בראשה לא תוכל לקבלן. הויכוח על ארץ ישראל הוא לגיטימי, והרצון להשאיר חותם של נוכחות יהודית בקדושות ובחשובות שבערינו – הוא מובן מאליו. אך, רצון זה אינו יכול להיות חזק מהחלטת בית המשפט. אני אוהב את חברון היהודית ומכבד עד בלי די את אוהביה, תושביה ושומריה. אך משהחליט בית הדין הגבוה לצדק כי יש לפנות בית – הוא יפונה. לא אתן להרים יד על הדמוקרטיה בישראל", אמר אולמרט.
"האם לא היה לחלוטין בפרשה טרגית זו כל מנוס מלנקוט באמצעי הקיצוני ביותר? האם לא היה אפשר בשום דרך למנוע את האסון שבו נפלו תשעה עשר מבנינו היקרים משני הצדדים? אני מותיר זאת למשפטה של ההיסטוריה". (אולמרט על פרשת אלטלנה)
עם זאת הדגיש ראש הממשלה כי בכוונתו לעשות "כל מאמץ למנוע עימות, לצמצם פערים במחלוקת הקורעת את ליבנו, להידבר עם החולקים על דעתנו, מתוך כבוד, איפוק וסבלנות. אך, בסוף תכריע החלטת בית המשפט העליון – אכן, כן, יש שופטים בירושלים. יש משמעת, סדר וקנה - מידה ועל כאלה – לא נוותר. זה היה נכון פעם, ולא חדל להיות נכון גם היום".
כאמור, בדבריו ערך ראש הממשלה הקבלה מסוימת בין המציאות הנוכחית לעומת זו שאותה הכיר בן גוריון בימי ראשית המדינה, ימים בהם אירעה פרשת אוניית הנשק של האצ"ל 'אלטלנה' וטיבועה מול חופי תל אביב.
"אני מאמין שזו הייתה דרכו, גם אם חשבתי בעבר, ואני חושב גם כיום, כי לפעמים הוא הפריז בצורה קיצונית באמצעים שנקט כדי לכפות משמעת לאומית", אומר אולמרט ומציין כי "כך היה עוד לפני הקמת המדינה, למשל בהחלטתו לאכוף בכוח על ארגוני המחתרת "הפורשים" (כפי שכינה אותם) לקבל את מרות ההנהגה הציונית הנבחרת. עם כל הכבוד לעיקרון, אני מודה שכבן ל"משפחה הלוחמת" יש לי קושי רגשי – אפילו היום – להצדיק את כל האמצעים שננקטו".
"היו כמובן דוגמאות אין-ספור למימוש עיקרון המרות בידי בן גוריון – החל מפירוק הפלמ"ח, המאבק הנחרץ ב"שוק השחור" ועד הפעלת המוסד למציאת יוסל'ה שוחמכר. אולם אין ספק, כי שיאה הכאוב והקשה ביותר של הפעלת העיקרון הזה היה בימי מלחמת השחרור, בעיצומה של ההפוגה הראשונה, בפרשת 'אלטלנה' ". בדבריו הצדיק במידה מסויימת את הכרעותיו של בן גוריון להיאבק בהעלאת הנשק לארץ ישראל, אולם רמז להסתייגות מדרכי הביצוע של המהלך: "במדינה ריבונית אין רשות לגורם כלשהו להחזיק בנשק או להציב תנאים ולנהל משא ומתן איך וכיצד ולמי יימסר הנשק. זה איננו עולה כלל על הדעת. אבל האם לא היה לחלוטין בפרשה טרגית זו כל מנוס מלנקוט באמצעי הקיצוני ביותר? האם לא היה אפשר בשום דרך למנוע את האסון שבו נפלו תשעה עשר מבנינו היקרים משני הצדדים? אני מותיר זאת למשפטה של ההיסטוריה, כי אני עצמי, אני מודה – כמו רבים אחרים – עודני נושא עמי משקעים כאובים".
אולמרט הביע תקווה כי "לעולם לא תעמוד שום ממשלה בישראל במבחן כה חמור. אני מתפלל ומייחל כי מדינת ישראל תפגין בגרות דמוקרטית ותדע לקבל הכרעות קשות וקורעות-לב ללא ריב אחים ובשום פנים ואופן ללא מלחמת אזרחים חס ושלום. אני מקווה כי לעולם ישמרו בזכרון הקולקטיבי של כולנו את דבריו של מנחם בגין: "מלחמת אחים – לעולם לא". ובמקביל, אני מתחייב כי נעשה בכל מאודנו כדי לשמור על ביטחון אזרחינו ותושבינו בכל מקום שבו הם יהיו - ברשות ובסמכות". לדבריו "כל עוד לא נתקבלה הכרעה אחרת - זכותם של היהודים לשבת בביטחון בערי יהודה ושומרון – ואין להתיר פגיעה בהם וברכושם".