פרקליט המדינה, משה לדור, הודיע היום לבא-כוחו של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, על סגירת תיק החקירה נגדו בפרשת מכירת מניות המדינה בבנק לאומי, בעילה של חוסר ראיות מספקות לאישום.
בפרקליטות אומרים עם זאת, כי מניתוח הראיות עלה חשד כי במהלך טיפולו ומעורבותו כשר הממונה על הליכי המכירה, פעל אולמרט באופן הנגוע בניגוד עניינים בכל הקשור ליחסיו עם אחת מקבוצות הרוכשים.
רקע
החשד הראשוני נגד אולמרט נולד מטענותיו של החשב הכללי דאז, ד"ר ירון זליכה, לפיהן מ"מ שר האוצר ושר האוצר דאז, מר אולמרט, פעל להטיית הליך מכירת מניות המדינה בבל"ל, במחצית השניה של שנת 2005, לטובת קבוצת רכישה שכללה את ידידו פרנק לואי.
מדובר בקבוצת משקיעים שהתעניינה ברכישת גרעין השליטה בבנק כמשקיעה אסטרטגית, דהיינו משקיעה המעוניינת לשמר בידה את השליטה בבנק. קבוצה זו פרשה בסופו של דבר מן ההליך וכלל לא הגישה הצעה.
טענותיו של החשב הכללי דאז נבדקו תחילה ע"י מבקר המדינה, אשר העביר את ממצאיו הראשוניים, שהעלו חשדות לפלילים, ליועץ המשפטי לממשלה.
היועץ פסל עצמו מלקבל החלטה בעניין, נוכח העובדה כי אחותו כיהנה אז בתפקיד היועצת המשפטית של משרד האוצר. פרקליט המדינה הקודם, ערן שנדר, הוסמך לקבל את ההחלטה.
לאחר הליך בדיקה, החליט פרקליט המדינה דאז כי נוכח מעמדו של המתלונן, בכירותו של הנילון, וטבעם של החשדות – יש לפתוח בחקירת משטרה, אשר תבדוק את החשדות ביסודיות. החקירה נפתחה בחשד לעבירה של מרמה והפרת אמונים.
בתום חקירה, שנוהלה ע"י יאח"ה, הוגשה על ידה חוות דעת מפורטת שסייעה בהליכי גיבוש עמדת הפרקליטות, ועל פי זו הומלץ לסגור את התיק בהעדר תשתית ראייתית מספקת להעמיד את מר אולמרט לדין.
ממצאי החקירה נבחנו על ידי צוות בראשות פרקליט המדינה דהיום, שבו היו חברים מר יהושע שופמן, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (תפקידים מיוחדים), מר יהושע למברגר, המשנה לפרקליט המדינה (עניינים פליליים), גב' אביה אלף, מנהלת המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה, גב' מיכל סייבל -דראל וגב' תמר רוסמן מהמחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה, מר מיכאל קרשן מהמחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה ומר אבי ליכט ממחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה. במהלך הדיונים שקיים הצוות, נשמעו מגוון העמדות של חבריו, בכל אחת מן הסוגיות שהתעוררו.
לפני חודשים אחדים ביקש הצוות מן המשטרה להשלים את החקירה במספר עניינים, על מנת להרחיב את התשתית העובדתית ולברר פרטים נוספים שיתרמו להבנת התמונה. בתום ביצוע השלמות אלה, התכנס הצוות לסדרת דיונים שבסופה, כאמור, החליט פרקליט המדינה לסגור את תיק החקירה.
החשדות
כבר בשלב שקדם להליך מכירת גרעין השליטה של הבנק, עמד לואי לרכוש אחוז קטן יחסית ממניות הבנק יחד עם משקיע נוסף – נוחי דנקנר. עסקה זו מכונה בהחלטה עסקת סיטי בנק.
על פי חשדו של זליכה, משמונה אולמרט למ"מ שר האוצר, הוא מסר ללואי מידע לפיו יוכל לואי לרכוש בתנאים מועדפים את גרעין השליטה בבנק, זאת בהיעדר מתמודדים אחרים על גרעין השליטה. לכן, על פי אותה הערכה, לא היה טעם כי לואי יסתפק ברכישת אך אחוז קטן ממניות הבנק. פעולה זו, על פי החשד, הובילה את לואי לחזור בו ברגע האחרון מהסכמתו להתקשר בעסקת סיטי בנק.
מאוחר יותר, ולאחר גיבוש נוהל המכירה של כל גרעין השליטה, נטען כי אולמרט פעל לשינוי תנאי הליך המכירה, על פי תכתיבי הקבוצה, כדי לדחות מתמודדים אחרים ולהיטיב עם קבוצת לואי בלבד. החשד היה שבכך ביקש אולמרט להבטיח את היותה של קבוצת לואי מתמודדת יחידה בהליך, ואת זכייתה.
ממצאי החקירה
לחשדות האמורים של זליכה לא נמצא בסיס בראיות שנאספו. כך, לא נמצאו ראיות לחשד שאולמרט הדליף ללואי מידע או ייעץ לו שלא לבצע את עסקת סיטי בנק. יתרה מכך, את טענות לואי ואנשיו לפיהן כלל לא גמרו בדעתם לבצע את רכישת המניות, מחזקות ראיות לפיהן חלק מיועציהם המקצועיים הצביעו בפניהם על חסרונותיה של העסקה (סיטי בנק), וכי מכל מקום לא התקבלה החלטה סופית לבצע את העסקה.
כמו כן, בכל הקשור למכירת כל גרעין השליטה - לא נמצאו ראיות לכך שאולמרט פעל על פי תכתיבי הקבוצה או שפעל לשינוי תנאי ההליך בהתאם לאינטרסים הבלעדיים של הקבוצה.
אכן, אולמרט פעל לשינוי תנאי ההליך, בעיקר על פי בקשות שהופנו אליו מצדה של הקבוצה. אולם הוא עשה זאת באופן ששירת במקביל גם את כלל המשקיעים האסטרטגיים שהתעניינו ברכישת גרעין השליטה של הבנק. העמדה הכלכלית שעמדה בבסיס החלטות אלה היתה עמדה כלכלית לגיטימית שנתמכה על ידי בכירים אחרים כמו מנכ"ל משרד האוצר דאז, ד"ר יוסי בכר. אולמרט קיבל החלטות אלה לאחר דיונים בהם נכחו כלל הגורמים הרלוונטיים, ולאחר שנשמעו דעות שונות. כמו כן לא הוכח שאולמרט פעל על פי תכתיבי הקבוצה, בין היתר לאור העובדה שהשינוי העיקרי בתנאי ההליך היה שונה מזה שדרשה הקבוצה.
מוקד החקירה - ניגוד העניינים של אולמרט ופעולותיו במהלך הליך המכירה
למרות שחשדותיו של זליכה לא הוכחו, מניתוח הראיות עלה חשד כי במהלך טיפולו ומעורבותו כשר הממונה על הליכי המכירה, פעל אולמרט באופן הנגוע בניגוד עניינים בכל הקשור ליחסיו עם הקבוצה בשלושה מעגלים חברתיים ומשפחתיים, וזאת מבלי שחשף קשרים אלה מול גורמי המקצוע במשרד האוצר ומבלי שפעל לנטרל ניגודי עניינים אלה.
מעגלים אלה כללו את יחסי הידידות עם פרנק לואי וחברו לקבוצה מורטימר צוקרמן; את יחסיו עם ידידת משפחתו ומקורבתו עוה"ד תמר בן דוד שהועסקה במשרד עורכי הדין של הקבוצה (גרוס-חודק) ופעלה מטעם המשרד מול אולמרט לקידום האינטרסים של הקבוצה; ואת יחסיו עם ראש המשרד בעבר עו"ד פרופ' יוסף גרוס שבתו נשואה לבנו של אולמרט.
ממצאי החקירה העלו כי בחלק ממערכות היחסים מדובר בניגוד עניינים בעוצמה נמוכה יחסית, בעיקר מול חברי הקבוצה. כך, לא נמצאו הוכחות לקשר חברי עמוק או קשר כלכלי בין אולמרט לחברי הקבוצה (אולמרט קיים עם השניים קשרים שאינם שונים מקשרים שקיים עם מנהיגים וגבירים אחרים בעולם היהודי, בשנות פעילותו הציבורית) או בין אולמרט לבן דוד.
לא נמצא כי מערכות קשרים אלה היו שונות באופיין ממערכות יחסים אחרות שניהל אולמרט עם משקיעים אחרים או מיצגיהם שהשתתפו אף הם בהליך המכירה. כך למשל, אולמרט קיים קשרי ידידות עם נציגים של מקצת מהקבוצות שהתעניינו וביקשו להתחרות בהליך, ואף איתם הוא נפגש במהלך ההליך. מדובר על עו"ד רם כספי, שייצג את נוחי דנקנר; הרווי קרוגר ועו"ד יעקב נאמן, מטעם קבוצת סרברוס; עו"ד אפרים אברמזון שייצג את דוידסון.
בכל הקשור למערכת היחסים המשפחתית עם עו"ד גרוס, לא הוכח כי אולמרט היה מודע לכך שגרוס ממשיך ליהנות מרווחי המשרד לאחר שפרש ממנו עוד לפני הליך המכירה. אולמרט טען כי לא ידע על הקשר הכלכלי הנמשך של גרוס עם המשרד. הגם שטענה זו עוררה קושי מסוים, בהיעדר ראיות סותרות, לא ניתן לבסס את אשמתו של אולמרט בעניין זה. בעניין זה ניתן משקל גם לכך שמחומר הראיות עולה כי גרוס כלל לא היה מעורב בהליך המכירה ובקשרים מול אולמרט במהלכו של ההליך.
לפיכך, החלטת פרקליט המדינה על בסיס הראיות הקיימות היא כי אין במערכות יחסים אלה, את אותו "פן מחמיר" ההופך את ניגוד העניינים לעבירה פלילית.
הסטיה מן השורה – האם הקבוצה הופלתה לטובה?
מחומר החקירה עולה, כאמור, כי אולמרט עמד בקשר עם נציגי המשקיעים בהליך, בעיקר עם בן דוד. בפגישות עם בן דוד, לרבות פגישה אחת בביתו של אולמרט, קיבל אולמרט בקשות של הקבוצה ואף העביר מידע על המתרחש במשרד האוצר בנוגע להליך. אולמרט לא חשף את קשריו ומגעיו אלה בפני הדרג המקצועי שניהל את ההליך.
בנוסף, אולמרט לא חשף בפני הדרג המקצועי את מערכת קשריו עם הקבוצה ונציגיה כאמור ואת ניגוד העניינים בו היה נתון. חשיפה מלאה יכולה הייתה להביא לבירור עובדתי מקיף של הפרטים הרלוונטיים, לרבות האינטרסים של גרוס ברווחי המשרד גרוס- חודק, שאולמרט, כאמור, טען שלא היה מודע להם. חשיפה מלאה אפשר והיתה מביאה להטלת מגבלות על הפעלת הסמכות ואולי אף מונעת מאולמרט לעסוק בהליך. חשיפה זו הייתה לבטח מונעת גם את התקלות שאירעו במהלך ההליך.
התנהלות זו אכן פגעה במידה מסוימת בניהול השוויוני של ההליך ובאמון הציבור בטוהרו. התנהלות אולמרט גם הביאה לחשדנות כלפיו מצדם של פקידי ציבור שפעלו במחיצתו, בעיקר מצדו של ד"ר זליכה.
אולם בסופו של יום, מן הראיות עולה כי ההחלטות בעניין הליך המכירה נתקבלו לאחר דיון עם כלל הגורמים הרלוונטיים. המגעים של אולמרט עם מקורביו לא הניבו שינוי משמעותי בתנאי ההליך ולא פעלו באורח משמעותי לטובת קבוצת המשקיעים של לואי דווקא. אף המידע שמסר אולמרט לבן דוד לא היה מידע בעל חשיבות רבה, ולא הקנה לקבוצה יתרון של ממש.
סיכום
בחינת מכלול פרטי אופן התנהלותו של אולמרט בפרשה על פי הראיות שנאספו, הביאה את פרקליט המדינה למסקנה כי גם אם אולמרט פעל בפרשה זו כשהוא מצוי בניגוד עניינים, עוצמתו הייתה נמוכה יחסית, וגם אם סטה במידת מה מן השורה, הייתה זו מוגבלת.
משמכלול הביטויים של ניגוד העניינים והסטייה מן השורה אינם מובהקים דיים, ומשנתברר כי בפרשה זו – על פי התשתית הראייתית הקיימת – גם לא ניתן להצביע על קיומו של פן נוסף לחומרה הנדרש לצורך ביסוס הרשעה בפלילים, הוחלט כי לא נמצא די לביסוס החשדות.
אכן, בעניינים שונים הרלבנטיים לעוצמת ניגוד העניינים שבו פעל אולמרט ולאופן התנהלותו בהליכי המכירה, בהתייחס לקשריו עם הקבוצה ומיצגיה, הותירה החקירה סימני שאלה מסוימים. אלא שבחקירה פלילית עסקינן, ורק חשדות שניתן לבססם מעבר לספק סביר על חומר הראיות שנאסף, יכולים לאפשר אישום בפלילים.
לפיכך, ובסופו של יום, בחינת חומר הראיות מעלה כי לא נמצאה תשתית ראייתית כנגד אולמרט, היכולה לבסס אישום פלילי בעבירת מרמה והפרת אמונים וסיכוי סביר להרשעה בה, ועל כן החליט פרקליט המדינה לסגור התיק מחוסר ראיות מספיקות.