אל"מ במיל. מוטי יוגב מתייחס לאירועי בית השלום ומורכבותם, ובראשית דבריו קובע כי אל לנו לשכוח את האלימות השלטונית והמשפטית שהופעלה כלפי מתיישבי בית השלום ותומכיהם. "האלימות של בית השלום מתחילה לא בנוער של בית השלום בחברון, אלא בדוגמא השלילית של בית המשפט העליון שנמנע מלתת את דעתו לראיות ופוסק באלימות פוליטית ואחריו אלימות שלטונית, המשך של מה שהיה בגוש קטיף, צפון השומרון ועמונה", אומר יוגב ומזכיר את אזלת היד הביטחונית מול האויבים לעומת חוזק היד המופעלת פנימה.
עם זאת הוא סבור כי על ציבור תומכי ההתיישבות להיזהר מלעשות 'טעויות של עכשווניקים', כהגדרתו ולא להפעיל אלימות כלפי אחים. "במגבלות המאבק שלנו פנימה אנחנו צריכים למחות בצורה התקיפה ביותר, כולל אם יש צורך להיאחז במקום, אבל בשום אופן לא להרים יד ולא לזרוק אבן כלפי שוטר אח וחייל אח. התנגדות פאסיבית עיקשת ובעיקר השקעה בהסברה, ובעיקר במאמץ להחלפת הממשלה הכושלת הזו".
להערכתו של יוגב עם כל תמיכתו במאבק למען בית השלום וביטחונו בחזרה למקום, אופן המאבק מזיק בטווח הארוך להתיישבות הכולל בחברון.
כאיש ביטחון בכיר לשעבר מתייחס יוגב גם לסוגיית היחס הראוי לעזה ולמתרחש בה. הוא מזכיר את הצהרותיהם של שרת החוץ ושר התחבורה בענייני הטיפול ברצועה כאשר אלה אינם מפנימים את גודל הטעות לה גרמו, היינו ההתנתקות בה היו שותפים ומובילים.
לדבריו הטיפול הראוי כעת הוא בידודה המוחלט של הרצועה, ולכך מחויבת ממשלת ישראל. לאחר מכן יש לחדש לדבריו את פעולות הסיכול המיוחד בכל דרך צבאית אפשרית ובמקביל להשמיד את כל מוקדי הטרור, ללא התייחסות למוצאו הארגוני של כל אתר, בין אם מדובר בג'יהאד, בין אם חמאס ובין אם פתח'. עוד הוא מציין כי יש להשיב לידי ישראל את האחיזה ההומאניטארית על הרצועה ובהחלט יתכן שבעתיד נצטרך לכבוש נתחים מהרצועה, ובמידה והעם יתעלה לרמה הראויה ניתן יהיה לשוב ולתבוע את החזרה להקמת ישובים פורחים באזור זה.