רבים רוצים להיות עיתונאים. רבים רוצים, בשלב זה או אחר של החיים להיות במקום מיוחד, באזור מסויים בו יתרחש האירוע שבו נוכל אנו להשפיע. רבים רוצים לדווח, לספר, לסקר את המשהו המעניין אותו חווינו. אבל לרובנו כידוע זה לא קורה. אחת כזו שלה זה כן קרה, היא עמליה ארגמן ברנע - עיתונאית שעבדה ב'ידיעות אחרונות' עשרים ותשע שנים, וציפתה לרגע הגדול שבו היא תהיה במקום הנכון. היא פשוט נשלחה להביא את סיפורו של התינוק הראשון שנולד בלילה הראשון של השנה החדשה. אבל זו רק נקודת ההתחלה.
הסיפור האמיתי הוא על מאבקה של התקשורת. המאבקים, הנוצרים בינך ובין העורך (אתה למשל מחליט על כיתוב מסויים והעורך מביא כיתוב אחר) המאבקים בין הדמות אותה אתה מראיין, עליה אתה אמור לכתוב ובין השלמות שלך. כך למשל מספרת עמליה על המתח הגדול הנוצר כאשר אתה בא לכתוב על משפחות השכול "הן רבות ואתה אחד, הן כואבות ואתה צריך להביא סיפור, הן בכאבן ואתה צריך להביא כותרות", היא משחזרת בספר. בספר היא מגלה עד כמה העורך רוצה שאנחנו העיתונאים נביא סיפורים עסיסיים " עם בשר" ושנשמור מרחק מכל מיני דמויות אינטלקטואליות (כן. זה מובא בספר בפירוש) כמו סופרים,פילוסופים, אקדמיים משעממים, מקבלי פרסים למינהם והדודות של הוועד למען החייל.
צריך לקרוא את הדברים כדי להבין באיזו מציאות אנו חיים. לא רבות הן הפעמים בהם אנו נחשפים למידע מתוך המערכת. ולכן יש בכך עניין. כך היא מספרת לנו "בספר אני ממשיכה לפרוש רשת של מילים, אך גם להשיב אותן אל הפקעת שמתוכה נמשך חשבון הנפש, ביודעי שבידי התקשורת הכוח להיטיב והכוח להרע. בזירת המאבק שבין השניים אני מבקשת להוליך את הספר הזה. לדבר בו על העיתונות דרך מה שאינו חולף, כמתוך חדר סמוך שאינו נעול והקולות העולים ממנו עדיין שלי הם, אבל אני עצמי כבר לא גרה שם. לחזור לנקודת החיבור בין היותי משתתפת להיותי צופה. בין מי שנוטלת בה חלק למתבוננת מהצד. ולהיפרד ממנה".
עם סגירת הגליון הוא ספר תיעודי, מרגש החושף את הנעשה בחצר האחורית של העיתונות. וכולנו הרי חפצים לראות, לשמוע ולדעת מה יש שם. לקורא כדי לדעת. חבל שהמידע הוא חלקי אפשר היה להוציא יותר מאשר 200 וכמה עמודים. ובכלל מעניין למה הוצאת הבית שלה "ידיעות אחרונות" לא פרסמה את הספר? אתם הרי יודעים את הסיבה כנראה.
הוצאת כתר. 2008