אילו משה פייגלין לא היה קיים, צריכות היו תנועות השמאל, ו"קדימה" בראשן - להמציא אותו. ועד כמה,  שהדבר נשמע אבסורדי וחסר היגיון, מי שסיפק להם את אותו דחליל "מטיל אימה", היה לא פחות מאשר יו"ר הליכוד בכבודו ובעצמו.

לאחר הכול, מי היה מתייחס למשה פייגלין ולמיקומו בסוף העשירייה השנייה, אלמלא המחול המגוחך חסר הטעם, שנערך סביבו ? יש הגורסים, שכלל לא היה מגיע לכנסת אלמלא הוכרז כ"אישיות לא רצויה" על ידי בנימין נתניהו.

אפשר להתפלמס עם דעותיו של פייגלין, אך לא לשלול את זכותו להביען.  ניתן היה לצפות, שדווקא נציגי השמאל, שרוממות חופש הדיבור והדמוקרטיה בגרונם, יגלו אותה מידה של סובלנות כלפי פייגלין , כפי שהם מגלים כלפי נאומי השטנה של אחמד טיבי וחבריו. אך חרף זאת הם מנופפים בו כדגל אדום במסע ההפחדה,  שכבר היה מוכן בידם עוד בטרם נודעו תוצאות הבחירות.

פסטיבל  הצבועים

האם מישהו מעלה בדעתו, שאלמלא נבחר פייגלין כמועמד לכנסת, אזי אולמרט (שנאלץ להגיש בחרפה את התפטרותו מראשות הממשלה), היה משנה את תגובתו, "שהליכוד היה ונותר מפלגה ימנית , שתוליך את ישראל לפינה מבודדת ?!", או שדליה איציק הצופה בעיניים כלות את סיום כהונתה כיושבת ראש הכנסת, הייתה מתחבקת עם נתניהו ונמנעת מלהכריז בשחצנות, שכה אופיינית לה, "שהליכוד בחר ברשימה כתומה מכתומה, שמסנדלת את המדינה"?! או שזהבה גלאון תתאושש מהסיוט המבעית, "על רשימת בלהות ימנית, פייגלינסטית, המטרפדת כל סיכוי וניסיון להסדר מדיני...", ולא תראה עוד ב"מרצ" את "האלטרנטיבה השפויה היחידה האמיתית "?! או  שצחי הנגבי -  חסר הצבע והאופי, שערק במבישות ל"קדימה" בעוד חתימתו מתנוססת על תעודת חברי מרכז  הליכוד, המתמודד עם כתב אישום חמור נגדו על שחיתות -  לא היה מגלגל עיניו השמיימה וטוען בהתחסדות, ש"נתניהו הציג רשימת ימין קיצוני..."?!

לחרדה מה זה עושה?

מה שלא מובן הוא החרדה שתקפה פתאום את יו"ר הליכוד:  האם  באמת ובתמים הוא סבור, שצירופו של פייגלין לסיעה בכנסת אכן תבריח חלק מהבוחרים? האם מצביעי הליכוד מצביעים 'מחל' משום היותה  "מפלגת- מרכז"? הבל הבלים. ההיפך הוא הנכון: הציבור פונה לליכוד, משום שנואש ממפלגות השמאל למיניהן - הגלויות, כגון, מפלגת העבודה ו"מרץ", והסמויות, בדומה ל"קדימה" (המסווה עצמה כ"מפלגת מרכז"). אלה המצביעים "ליכוד" עושים זאת, משום שהם חפצים בהחלפת השלטון השמאלני התבוסני המושחת, שהביא לכרסום של ממש בכוח ההרתעה של ישראל, הציבור צמא למנהיג, שישים קץ לירי הקטיושות והטילים, שהפך לנורמה מוסכמת ומקובלת. הבוחרים בישראל אינם מחפשים  עוד "מפלגת מרכז", הם פונים אל הליכוד, משום היותה מפלגת ימין לאומית, שאבות מייסדיה היו משוברי ההבלגה במאורעות שנות ה- 30 של המאה הקודמת ולחמו בשלטון הבריטי עד לכינון המדינה.

זהו אותו ציבור שבעט בהגמוניה של  מפא"י, לאחר מחדל מלחמת יום הכיפורים, והעלה לכס השלטון את מנחם בגין. הוא לא בא אל הליכוד כדי להמיר את 'קדימה' במפלגת מרכז אחרת. מנחם בגין לא הסתתר מאחורי סיסמאות סרק. הכול ידעו מי הוא ואת מה הוא מייצג, ודווקא משום כך, הצביעו עבורו וחוללו את המהפך השלטוני.

'קדימה' נוצרה בתוקף מסיבות מיוחדות והיא מורכבת מאוסף של פליטי מפלגות שונות, ללא כל אידיאולוגיה משותפת, כשהגורם המלכד הסמכותי היחידי היה אריאל שרון. (מה שמתבהר יותר ויותר עם  הסתלקותו מהזירה) מרבית מרכיביה של הנהגת "קדימה" הם יוצאי ליכוד, והוא הדין גם לגבי חלק ניכר ממצביעיה. בעוד שראשי הנהגתה, שמרביתם  יוצאי ליכוד, דבוקים לכיסאותיהם בממשלת המעבר, ללא מוצא -  לא כן ציבור בוחריהם.

המחקרים מוכיחים, כמעט מעל לכל ספק,  קיומה של נאמנות מפלגתית בסיסית בקרב רוב האזרחים במדינות, שבהן המשטר הפוליטי הוא יציב, פחות או יותר, יש אשר נסיבות מיוחדות (כפי שאירע בהקמתה של "קדימה), יפרו נאמנות זו, אולם בטווח הארוך חוזרים רוב האנשים להשתייכותם הפוליטית הבסיסית.

יש אפוא לשער שחלק גדול ממצביעי "קדימה" יחזור לחיק מפלגות האם. מאחר שמרביתם הגיעו מהליכוד ומהעבודה, לשם הם גם יחזרו, ומספר המנדטים של "קדימה" צפוי לרדת פלאים. המחקרים מוכיחים שתעמולת הבחירות משפיעה בדרך כלל על שיעור מבוטל של הבוחרים, ואמצעי התקשורת ההמונית – בניגוד לדעה הרווחת – אינם גורמים לאנשים לשנות עמדותיהם או מעשיהם בטווח קצר: מסעי תעמולה והסברה ממירים דעותיהם של מעטים. אמצעי התקשורת ההמונית מסוגלים יותר לחזק את כוונות ההצבעה והנאמנויות הבסיסיות שביסודן, מאשר לגרום לשינוי דעות.

המסקנה: משה פייגלין ומיקומו בסולם ההירארכיה בליכוד הנם חסרי משמעות וללא כל השפעה על הבוחר הליכודניקי.