לפני ימים אחדים, או ליתר דיוק ב-19 בדצמבר 2008, פרסם יואל מרכוס במאמרו "5 הערות על המצב", ב"הארץ" כי "אחרי שמתחתי כאן ביקורת על כך שאהוד אולמרט ממשיך לתפקד כראש הממשלה, אף על פי שהוא חשוד במעשים פליליים, אני משנה עתה את דעתי".
אני מציין את תאריכו של המאמר, לא משום חשיבותו או בשל חידוש כלשהו בתוכנו - המוטו המאפיין את מרבית כתבותיו הפוליטיות של מרכוס קבוע גם כאן: איבה גורפת לבנימין נתניהו ולכל הימין, וגם "שינוי הדעה" אינו תופעה יוצאת דופן אצלו, (הוא עושה זאת חדשות לבקרים, אך למי זה אכפת ?). אם מצאתי לנכון בכל זאת לציין את התאריך, הרי זה משום שהפעם, אפילו יואל מרכוס החסין מפני כל ביקורת מערכתית בעיתונו, חש פתאום צורך להסביר, כמעט בנימה של התנצלות, כיצד אותו אולמרט, שב-1 באפריל 2008 הוא עצמו הזהיר מפניו, "כי ינסה להשתמש בחגיגות ה-60 כדי לשווק הסכם שלום וירטואלי...", וב- 13 ביוני 2008 קבע לגביו, "שאיבד את אמון הציבור באופן מוחלט ולא יכול להוביל שום מהלך משמעותי. לכן הוא חייב לפנות את כיסאו...", וב-29.7.2008 האשים אותו, "כמי שיודע שהוא גמור, אך מושך זמן להצלת עורו ולסידור חשבונות...", וב-2 בדצמבר 2008 הכתיר אותו כמסמל "את שיאה של השחיתות השלטונית", ושב וקרא לן ללכת. אותו אולמרט "פסול שלטון" הופך כעבור שבועיים כשר למהדרין, "הפועל למען השלום, קורא לנסיגה מרוב השטחים ומתקבל בכבוד אצל בוש וראש ממשלת בריטניה...", ועוד תגלית מרעישה בפיו של מרכוס: "אולמרט אינו אשם בכך שלבני וברק גרמו להקדמת הבחירות והשאירו אותו בתפקידו עד שייבחר ראש ממשלה חדש, אולמרט לא גורם שום נזק..."
ציפי לבני התחליף לשרון להשלמת מלאכת "ההשמדה העצמית
"בגיל 60 לא חלים שינויים באופיו הבסיסי של בן אדם", מעיר כותב המאמר "המטהר". אכן כך, אולם קל וחומר בגילו של מרכוס (77), שכל אחת מכתבותיו רוויה דרך קבע שנאה פתולוגית, למתנחלים, לשלמות הארץ ולגוש הימין על כל מה שהוא מסמל. (אין זה מקרה, שמכל הסובבים אותו בחר בו שרון לשמש שופר ל"בשורת ההתנתקות" שלו). ומה הפלא, שמרכוס מתגעגע לשרון. הוי, עד כמה הוא מתגעגע!
שרון אתה חסר", הוא זועק מהמיית לבו ב"הארץ" ב-22 בדצמבר 2006 ומקונן: "שום מנהיג מלבדו לא היה מעז לפנות את יישובי עזה ואלפי המתנחלים... הוא האיש שעורר את המדינה מהחלום והאשליות של ארץ ישראל השלמה וסלל את הדרך למדינה פלשתינית..."
ב-29 בפברואר 2008 שוב אינו יכול להתאפק מלבכות בעיתונו את מנהיגו הרדום, "שאלמלא הכוח העליון ששיבש את התכניות, היה מצבה של ישראל טוב בהרבה...", תוך שהוא נזכר בלא מעט נוסטלגיה, שהיה הראשון לשמוע במעונו של שרון, ב-2 בפברואר 2004, "על פינוי 17 יישובי גוש קטיף ושלושה יישובים בשומרון...". הוא היה משכנע בהנמקותיו , מטעים מרכוס, "שהגיע הזמן להקיץ מחלום ארץ ישראל השלמה."
הוי שרון, שרון – מי יגול שינה מעיניך ?
כששרון ממאן להקיץ ולהעיף מבט אל תוך המציאות העגמומית שיצר – מחפש מרכוס תחליף הולם, שימשיך במלאכת ה"השמדה העצמית" הבלתי גמורה, והוא נושא עיניו, למי - אם לא לציפי לבני? ציפי איננה שרון (הוא יודע זאת): "ציפי לבני לעומת נתניהו היא, כמו שאומרים ביידיש, לא מספיק אפויה. הופעתה אמנם מצוינת והיא מדהימה בגובה שלה, בשערה המתנופף ברוח, בכושר הביטוי ובביטחון העצמי שלה... היריב האמיתי שלה הוא ביבי, והיא מוכרחה לאתגר אותו באיום, שלא תלך עמו לקואליציה כל עוד לא יתחייב לאנאפוליס ולעיקרון של שתי מדינות לשני עמים..."
אתם הבנתם ? אם ה כ ו ח ה ע ל י ו ן יכפה על יואל מרכוס את בנימין נתניהו כראש ממשלה, יש לסנדל אותו ולאלצו לוויתורים טריטוריאליים ברוח ועדת אנאפוליס, וכמו כן, לעיקרון הקמתה של מדינה פלשתינית בשטחי ההתנתקות הבאה.
ומי ראויה לעשות כן, אם לא ציפי לבני?