עכשיו אסור למצמץ. אסור להסכים להפסקת אש ללא הסרת איום הרקטות על למעלה מחצי מליון ישראלים. אם לכך נסכים, לא נוכל לשקם את ההרתעה החיונית כדי לתת ביטחון לאזרחי ישראל ולא נחזיר את הכבוד הלאומי שאיבדנו בשנים האחרונות. ואסור לנו לשכוח ולהפקיר את סמ"ר גלעד שליט.
זו לא משימה פשוטה אבל בכוחנו לבצעה. החמאס עוד לא ירה את כל הכדורים שבמחסניתו אבל גם אנחנו לא השתמשנו עוד בכל כוחנו. עכשיו אסור לעצור. עוד לא. כעת עלינו להמשיך ולחסל אנשי חמאס על כל דרגיו ללא כל חסינות להנהגה, להרוס מטרות תשתית שלטוניות, לסכל ירי רקטות ולפגוע במשגרים ובתשתית הלוגיסטית. המטרה האסטרטגית של ישראל צריכה להיות מיטוט שלטון החמאס שכן החמאס איננו חלק מהפיתרון אלא הבעיה עצמה. גם אם נגדיר את מטרת המערכה הנוכחית כ"לשנות את המצב מיסודו ולפעול לכך שלא יהיו ירי ופעולות אחרות מהרצועה" (לשונו של שר הביטחון ברק) עלינו לזכור את לקחי מלחמת לבנון השניה ובפרט שאי אפשר לנצח רק עם חיל אויר וכוחות מיוחדים, טובים ככל שיהיו. לשם כך נדרשת הפעלה של כוחות היבשה למשימות בתוך רצועת עזה. את מה שיכולים היינו ולא עשינו לחיזבאללה במלחמת לבנון השניה יש לעשות עכשיו לחמאס ברצועת עזה.
נכון וחשוב לשדר לאוייבינו ש"נמשיך לפעול ככל שידרש" אבל לעצמנו יש להזכיר שאין לנו "את כל הזמן שבעולם". כי בעימות בין מדינת ישראל לארגון החמאס יש אסימטריה מובנית – כדי לנצח על מדינת ישראל להכריע את החמאס ולשנות את המציאות בעוד שלחמאס מספיק לשרוד, להמשיך לירות עוד כמה רקטות ביום האחרון, לטעון לניצחון ולהמשיך לבנות את כוחו. ככל שעובר הזמן עולה מספר הנפגעים בעורף שלנו, גדלה ההסתברות לטעויות מבצעיות ולפתיחת חזיתות נוספות, עוד מעט גם חוזר העולם מחופשת חג המולד והלחץ יגבר, ולבסוף - מי שיפעיל מהלך קרקעי אחרי מספר שבועות יצטרך להסביר למה לא עשה את הדבר הנכון כבר לאחר מספר ימים.
אז לא לעצור עכשיו. עוד לא. עכשיו נדרשת הפעלה מושכלת ונחושה של הכוח שלנו, טיפול מסור ואפקטיבי בעורף והפגנת מנהיגות ואחדות לאומית. כך ננצח במערכה זו ונשים את הבסיס לברית איזורית שקטה של כל המבינים שיש לנו אוייב משותף – ארגוני הטרור הפונדמנטליסטים דוגמת החמאס והחיזבאללה, שאיום משותף על כולנו – איראן גרעינית, ושאיפה משותפת - לביטחון ולשלום.