ספר חדש 'תעמולה במחתרת' שמו, יצא לאור בימים אלה בהוצאת 'ראובן מס' ובו זווית מיוחדת למאבק האצ"ל בשלטון המנדט הבריטי בימי טרום המדינה, זווית התעמולה, הפרסומים, מודעות הרחוב, העיתונות וכיוצא באלה.
החוקר ד"ר שאול אבישי, מחברו של הספר, רואה בספרו שנכתב על יסוד עבודת מחקר לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה בחוג להיסטוריה של האוניברסיטה העברית בירושלים, כמיועד לתלמידים, מורים, חוקרים "וכל מי שאוהב לדעת את ההיסטוריה של ארץ ישראל והקמת המדינה העברית".
כאמור, הספר מציג באופן מרוכז בתעמולה ובפרסומי האצ"ל, ביִסּוּד הארגון וברעיונותיו, במבנה הפיקודי והארגוני, בפעולות המחתרת, בין השנים 1931– 1948, מהזווית הפנימית של התעמולה והתעמולה שכנגד.
מסתבר שראשיתה של התעמולה בביטאון תקופתי שהופץ בעותקים בודדים ובהמשכה הסתעפה והפכה לשורת ביטאונים שיצאו לאור בחמש עשרה שפות. דברי התעמולה פורסמו במאות גיליונות של ביטאונים, באלפי מאמרים, בספרים ובחוברות, בכרוזים ובמודעות.
"לצורך מחקר זה נבדקו תיקים רבים, מאות מסמכים, עדויות בכתב, ועדויות מתוך תיעוד בעל-פה. נבדקו מקורות מודפסים, ספרות ביבליוגרפית, ספרי זיכרונות, ספרות רקע ופרסומים בעיתונות הארץ ישראלית, סרטי תעודה, על המחתרות האצ"ל והלח"י, בטלוויזיה הישראלית ובטלוויזיה הבריטית BBC", מספר ד"ר אבישי.
על הספר עצמו מספר אבישי: "לראשונה נחקרה השאלה מה הביא את אברהם תהומי לפרוש מארגון ההגנה הכללי עם קבוצת מפקדים, חברים במפא"י ומן האסכולה הסוציאליסטית להקים עם יסודות רביזיוניסטים ארגון חדש בשם ארגון הגנה ב', או ארגון ההגנה המקביל, או ארגון ההגנה הלאומי ולאחר זמן לא רב נקרא שמו הארגון הצבאי הלאומי".
ד"ר אבישי מעלה השערה לפיה תהומי יישם בהנהגתו מדיניות הבלגה כשליחם של מנהיגי ההגנה. "ההנחה היא, כי תהומי היה עושה דברו של אליהו גולומב ואילו לא הייתה שדרת מפקדים כמו אברהם שטרן ודוד רזיאל עם למעלה מאלף וחמש מאות חברים מן התנועה הלאומית היה הארגון חוזר עם תהומי לארגון ההגנה הכללי, האצ"ל לא היה מתייצב היטב כארגון לוחם, לאחר חזרתו של תהומי עם חבריו לארגון ההגנה הכללי, ששם נערכו להם משפטים והודחו מתפקידיהם, בטענה שלא מילאו את תפקידם כראוי".
מספר אבישי: "עם התמנותו של דוד רזיאל למפקד הראשי של הארגון המתחדש, נשברה ההבלגה כנגד הכנופיות הערביות, החלה תעמולה מסודרת ומאורגנת, החל מעיתון 'בחרב' שערך אותו ברוב הזמן אברהם שטרן, והאצ"ל התמיד בפרסומיו. עד להקמת המדינה העברית, פורסמו למעלה מ-150 ביטאונים, עיתונים, חוברות מודעות ומאות כרוזים ב-15 שפות וכן הפעיל האצ"ל את תחנת השידור 'קול ציון הלוחמת'.
בימי מלחמת העולם השנייה השבית האצ"ל את פעולותיו ונרתם למאמץ המלחמתי ורבים מחבריו התגייסו לצבא הבריטי כנגד האויב הגרמני וגרס שביתת נשק גם במחיר פילוג עם אברהם שטרן, שטען, כי אין הארגון צריך להצהיר על הפסקת פעולותיו ללא קבלת תמורה, אף אם לא יפעלו כוחותיו באופן ממשי.
ב-22 ספטמבר 1940 (י"ט אלול ת"ש) הופיע כרוז האצ"ל שהסביר, כי הגיוס ליחידות הצבא הבריטי, אינו בא לפגוע בתביעה הבלתי מתפשרת להקמת 'צבא עברי על דגלו הלאומי הנלחם בכל החזיתות לצִדה של בריטניה'. עד ראשית 1942 התגייסו 3,074 מתנדבים מאנשי התנועה הלאומית. בקיץ 1942 החל קידום גיוס מתנדבים, בעיקר בגלל התקדמות צבא רומל וסכנת הפלישה הגרמנית לארץ ישראל. בשלב זה התגייסו 455 איש ובסך הכול גויסו עד אז 3,529 מתוך 25,784 חיילים יהודים מארץ ישראל, ששירתו בצבא הבריטי בכל החזיתות, נגד צבאות גרמניה ואיטליה.
בשלהי מלחמת העולם השנייה החלו להגיע הידיעות על האסון הנורא שבא על יהודי אירופה. האש בערה בליבם של היהודים שביקשו למצוא דרך להציל את שארית הפליטה. חיילים מצבאות בעלות הברית התנדבו לפעולות הצלה, אלה שהשתחררו משרותם התגייסו לארגוני המחתרת בארץ ישראל. המטרה: להקים את המדינה העברית ולהבטיח את פתיחת שערי הארץ בפני אלה השורדים את השואה. הבולט מבין אלה היה מנחם בגין, שנבחר להיות המפקד הראשי.
בישיבת מפקדה ראשונה, הוחלט לפרסם את הכרזת המרד, שנוסחה במפקדת הארגון, עוד בהרכבה הקודם. מנשר הארגון כלל סיכום פוליטי, דרישות העם עִם סיום מלחמת העולם השנייה והתווית דרך ההתקוממות והמלחמה. על ההחלטה אמר בגין: יצאנו למלחמה. אנחנו היינו בטוחים, שהדרך הזו היא הנכונה והיחידה. העם היהודי מושמד בגולה, ארץ-ישראל סגורה ומסוגרת, אין שום דרך אחרת. זו הדרך היחידה, ולכן צריך ללכת בה.
ההנהגה במוסדות היישוב, הגבירה את התנגדותה לארגוני המחתרת, על פי דרישת הבריטים. בסתיו 1944, הציג אליהו גולומב, דרישה אולטימטיבית לאצ"ל להפסיק את המלחמה בבריטים. אליהו גולומב התבטא בחריפות ואיים בהשמדת האצ"ל, אם לא יופסקו פעולות הטרור נגד הבריטים. בגין הסביר שאין הם יכולים לקבל את דרישתם וכי אין דרך אחרת למלחמת חרות.
מעת הכרזת המרד העברי בשלטון המנדט הבריטי, ועד להקמת תנועת המרי העברי (1 פברואר 1944 – 1 נובמבר 1945), תקף האצ"ל כעשרים יעדים במתקני הממשל הבריטי, בהם: משרדי ממשלה, בסיסי צבא ומשטרה. וכל זאת בתקופה שבה ארגון ההגנה ניהל את 'הסזון' הגדול נגד ארגון המחתרת, שיתף פעולה עם הבולשת הבריטית, להגליית רבים מטובי הלוחמים לאפריקה תוך התמודדות עם אתגרים של גיוס לוחמים, מילוי השורות, מימון פעולות לחימה ופעולות רכש.
תוצאת פעולות הלחימה של ארגוני המחתרת הייתה התחזקות התחושה בדעת הקהל, כי השלטון הבריטי עומד בפני התמוטטות ויציאתו את הארץ היא עניין של זמן הנראה לעין. על כן היה צריך להתמיד במאמצים ולהמשיך את המומנטום של פעולות לחימה והסברה ללא הרף. גם דעת הקהל הבריטי לא הייתה אדישה לפעילות ארגוני המחתרת והיא השמיעה את קולה ושאלה: 'מה אנחנו עושים שם? הבה נצא משם וניתן ליהודים ולערבים לסדר את ענייניהם בינם לבין עצמם'. ב- אוקטובר 1945 (סתיו תש"ו), היישוב בכללו הגיע למסקנה, כי לא נותרה דרך אחרת לקבלת עצמאות מדינית זולת המלחמה בבריטים שתביא ליציאתם את ארץ-ישראל. על בסיס מסקנה זאת החליטו ארגון ההגנה, האצ"ל והלח"י, לבוא לידי הסכם, על הקמת אחדות לוחמת. ב-1 נובמבר 1945 הוקם מטה משותף לתנועת המרי העברי.
ב-1 יולי 1946 (ב' תמוז תש"ו), 3 ימים לאחר 'השבת השחורה', ומיד לאחר אישור ועדת איקס [ועדה עליונה, שמונתה על ידי הנהגת היישוב], שלח משה סנה, ראש מטה ארגון ההגנה (רמ"א) ונציגה במטה תנועת המרי, הוראה בכתב ידו לאצ"ל וללח"י לבצע בהקדם פעולות תגובה, על מרכזי השלטון הבריטי, כמשקל נגד לפגיעה במוסדות היישוב ובמוסדות היישוב.
ב-22 יולי 1946 (כ"ג תמוז תש"ו) יצא האצ"ל להתקפה על מרכזי השלטון הבריטי. מפקד הפעולה ישראל לוי (גדעון) וסגנו הנס ריינהולד (ינאי). פוצצה פיצצת אזהרה - פירו טכנית, מחוץ לבניין, הונחו שִלְטי אזהרה בולטים, ונמסרו שלוש הודעות אזהרה טלפוניות לפינוי מידי של הבניין:
- למערכת העיתון הירושלמי בשפה האנגלית Palestine Post; - לקונסוליה הצרפתית; - למזכירות הראשית, בבניין המלך-דוד.
האנשים ששהו באותה עת בבניין נדרשו לפנות מיד את המקום, אלא שכמה אווילים מנעו בעדם מלצאת את הבניין וגרמו לקורבנות בנפש. בעקבות הפיצוץ נקברו מתחת להריסות מרכזי השלטון הבריטי, קצינים בכירים בדרגות בריגדיר, קציני אינטילג'נס וכן שני שלישים מחברי ממשלת המנדט. וכמו כן הושמדו מסמכים סודיים, של הבולשת הבריטית.
לדברי אבישי "לאחר ההתקפה הטעה ישראל גלילי את מנחם בגין. הוא ביקש ממנו להודיע רשמית, כי אצ"ל ולא תנועת המרי המאוחדת הוא האחראי להתקפה על מרכזי השלטון הבריטי. היענות האצ"ל נוצלה לרעה על ידי הסוכנות היהודית וארגון ההגנה כדי לצאת בהתקפה חריפה על האצ"ל, והטילו עליו את האחריות הבלעדית להתקפה".
"לאחר ההתקפה הנועזת על מרכז השלטון הבריטי, במלון המלך דוד בירושלים ופרוק תנועת המרי, תקפו ארגוני המחתרת - אצ"ל ולח"י בסיסים ומתקנים של השלטון הבריטי בכל הארץ. אצ"ל תקף מאז למעלה מחמישים אובייקטים בריטיים, צבאיים ומשטרתיים, חיבל במסילות הברזל, מיקש רכבות צבאיות, פוצץ את משרדי מס הכנסה ומפקדת הצבא הבריטי באזור הביטחון בירושלים, החרים כלי רכב צבאים, פוצץ את מועדון הקצינים ברחביה ותקף את מחנה הצבא שנלר בירושלים. הבריטים ערכו מעצרים ללא הרף, ורבים מאנשי אצ"ל ולח"י נכלאו בבתי הכלא ובכללם ארבעה מאנשי אצ"ל שנידונו למיתה בתליה והיו כלואים בכלא עכו: דב גרונר, נשבה ב-23 אפריל 1946 (כ"ב ניסן תש"ו), בהתקפה על משטרת רמת גן; יחיאל דרזנר, מרדכי אלקחי ואליעזר קשאני, נשבו ב-29 דצמבר 1946 (ו' טבת תש"ז), בפעולת הלקאת קצינים וחיילים בריטיים. 31 מחיילי האצ"ל שנשבו ליד בת-ים ב-3 אפריל 1946 (ב' ניסן תש"ו), ו-18 מחיילי לח"י שנשבו ב-18 יוני 1946 (י"ט סיוון תש"ו), לאחר פעולת פיצוץ בתי המלאכה של הרכבת בחיפה.
האצ"ל החליט לתקוף את בית הכלא בעכו, לשחרר את ארבעת הנידונים למוות, ואסירים אחרים מארגוני המחתרת. להלום ביוקרת השלטון הבריטי, להעצים את המהלומה ולהביא להאצת יציאתו את הארץ. הבריטים הקדימו והעלו לגרדום ב-16 אפריל 1947 (כ"ו ניסן תש"ז) את גרונר, דרזנר, אלקוחי וקשאני. תוכנית חלופית נקבעה לפריצת החומה החיצונית. יום ביצוע הפעולה נקבע ליום ראשון 4 מאי 1947 (י"ד אייר תש"ז) בעת דיוני המושב המיוחד של עצרת האומות המאוחדות בעניין א"י, שנפתח ב-28 אפריל 1947. טעם נוסף בשיקול לתקוף ביום ראשון בשבוע, ה-4 במאי, נבע מן ההנחה, כי ביום הפגרה השבועי רבים מן החיילים והשוטרים הם בחופשה והשמירה רופפת.
ב- 4 מאי 1947 (י"ד אייר תש"ז), היו כלואים בבית הכלא בעכו 163 יהודים ו-460 ערבים. בכלל האסירים היהודים היו 82 שפוטים - 60 מאנשי האצ"ל ו-22 מאנשי הלח"י. סגל בית הכלא מנה 142 איש: שני קצינים, לאחר פריצת הכלא, עסקה הנהגת היישוב, בהתוויית קו תעמולה שהטיל דופי בביצוע ההתקפה על מבצר כלא עכו וגם בכישוריהם של הלוחמים. דובר הסוכנות היהודית בירושלים הכריז ב-5 מאי 1947, כי 'מעשה עכו אינו אלא גילוי נוסף של חוסר אחריות מצד הטרוריסטים וכן גילוי נוסף לקו התאבדות שלהם.
בעקבות כל אלה נואשו הבריטים וביקשו את כינוסה המיוחד של עצרת האומות המאוחדות, כדי לצאת, אף אם לכאורה, מן הסבך של מלחמת ארגוני המחתרת. דעת הקהל בבריטניה לחצה על ממשלתם לקבל הכרעה.
מושב מיוחד של העצרת הכללית של האומות המאוחדות, נתכנס לדון במסקנות UNSCOP United Nation Special Committee on Palestine) ), מיום 31 אוגוסט 1947. חברי הועדה בת אחד עשר החברים נחלקו אמנם בדעותיהם, אבל הייתה ביניהם הסכמה עקרונית, שראוי לסיים בהקדם את המנדט הבריטי בארץ-ישראל. המלצות הועדה הפתיעו את הממשלה הבריטית, ועוד יותר כשנתברר, שקרוב לודאי, המלצות הועדה תאושרנה, ברוב הדרוש של שני שלישים, משום דעתן הזהה של ארצות הברית וברית המועצות ותמיכתן בנושא זה. ב-29 נובמבר 1947 הועמדה להצבעה בעצרת האומות המאוחדות, הצעת החלטה מספר 181 (2), שנתמכה על ידי שני הגושים ועיקריה היו:
1. יסתיים המנדט הבריטי לא יאוחר מ-1 מאי 1948.
2. יפונו אחרוני הכוחות הבריטיים, תוך שלושה חודשים מאותו תאריך.
3. תודיע ממשלת המנדט לוועדה, על תאריך סיום המנדט, ועל פינוי כל אזור.
בסיום המנדט, ולא יאוחר מ-1 אוקטובר 1948, תוקמנה בארץ ישראל שתי מדינות ואזור בינלאומי. ועדת האומות המאוחדות תקים ממשלות זמניות למדינות היהודית והערבית, ותעביר לידי ממשלות אלו את האחריות לשלטון לא יאוחר מ-1 אוקטובר 1948. הממשלה הבריטית תפנה נמל בשטח המדינה היהודית, לא יאוחר מ-1 פברואר 1948. האחריות למנהל האזרחי תועבר לידי ועדת האומות המאוחדות. ארבעה עקרונות עמדו ביסוד ההחלטה שקיבלה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ב-29 נובמבר 1947 בשאלת א"י:
1. סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל.
2. חלוקת הארץ לשתי מדינות: יהודית וערבית.
3. משטר בינלאומי (Corpus Separatum), בירושלים רבתי, כולל בית-לחם.
4. איחוד כלכלי של שלושת האזורים בארץ-ישראל.
על פי תוכנית החלוקה, של האומות המאוחדות, מ- 29 נובמבר 1947, נכללה העיר יפו בשטחה של המדינה הערבית בתוך מובלעת של המדינה העברית, עם אוכלוסייה ערבית עוינת שמנתה, כ- 78,000 נפש, שתקפו את העיר תל אביב והפילו בה קורבנות ומורא. בארגון ההגנה היססו, חששו מהתנגשות עם הבריטים, או אולי רצו לשמור על יפו כעיר ערבית, על פי החלטת האו"ם.
האצ"ל החליט להשיב מלחמה ולצאת למערכה על יפו. המטרה להסיר את האיום המיידי על תל-אביב מירי צלפים, להשתלט על הנמל ולהסיר את הסכנה שהעיר תשמש ראש גשר לצבאות ערב, בחסות הבריטים עד ל-15 במאי, ואולי גם מעבר לתאריך זה, מכל תואנה שהיא, נמל יפו יהווה תחנת משלוח לצבא וטנקים מצריים, שיפלשו לארץ ישראל, כדי לכובשה. על כל פנים, פקודת הצבא הבריטי, הייתה לשמור על יפו כעיר ערבית ולבצר אותה.
ב-14 מאי 1948 (יום ששי ה' אייר תש"ח), הכריזה מועצת מנהלת העם על הקמת המדינה העברית היא: מדינת ישראל. לאחר הכרזה זו, ובאופן מיידי, הכריז מנחם בגין ב-15 מאי 1948 (מוצאי שבת, ו' אייר תש"ח), מתחנת השידור קול ציון הלוחמת על יציאת האצ"ל מן המחתרת, והצטרפות מפקדיו וחייליו לצבא המדינה.
את מכלול אירועים אלה שהובילו להקמתה של המדינה ליוותה תעשייה מאסיבית ואגריסיבית של מודעות, ביטאונים, כרוזים ושידורי רדיו, חלקם הפכו לחלק בלתי נפרד מצריבת התודעה הישראלית. בספרו החדש 'תעמולה במחתרת' עוקב ד"ר אבישי אחר התפתחות אמצעי התעמולה הללו, תרומתם והשפעתם על האירועים.