שופטת בית משפט השלום בחיפה, תמר נאות פרי, קבעה כי מועדון הסיטי הול בחיפה יפצה שני ערבים, תושבי נצרת עילית, עקב העובדה שאלו הופלו על רקע גזעם ו/או צבע עורם בכך שלא הוכנסו למועדון.
השופטת קבעה כי העובדה שמיד לאחר שניסו השניים להיכנס הצליח חברם היהודי להיכנס, מוכיחה מעבר לכל ספק כי היתה פה אפלייה, וחייבה את המועדון לשלם לכל אחד מהשניים סכום של 28,000 ₪ כפיצוי.
מכתב האישום עולה כי בתאריך 11/11/2006, בסמוך לשעה 1:00 לפנות בוקר, הגיעו התובעים, היאשם עבד אלגאני מונתסר זועבי, יחד עם חברם חיים שוורץ וביקשו להיכנס למועדון. התובעים ניגשו לכניסת המועדון, בעוד שוורץ המתין להם ברכב עימו הגיעו למועדון. אין חולק כי המאבטח שהוצב בכניסה למועדון לא איפשר לתובעים להכנס. לאחר מכן, ומשכניסתם סורבה, חזרו התובעים לרכב ושוורץ ניגש לכניסה.והצליח להכנס למועדון.
התובעים טענו, כי כניסתם למועדון נמנעה בשל חזותם ובשל לאומם הערבי וכי התנהגות זו מהווה עוולה לפי החוק ועתרו לחייב את הנתבעים בפיצוי בסך 50,000 ₪ לכל אחד מהם, שהינו הפיצוי המכסימלי שניתן לפסוק לפי החוק ללא הוכחת נזק וכן בפיצוי בגין עוגמת נפש בסך 10,000 ₪ נוספים לכל אחד וקנס.
הנתבעים מנגד, הכחישו מכל וכל את טענות התובעים בדבר התנהגות מפלה בכניסה למועדון וספקו הסברים חלופיים ומצטברים להשתלשלות האירועים.
השופטת נאות פרי קבעה שהוכחה האפליה, שעה שהוכח כי הותרה כניסתו של שוורץ, שהינו בעל גוון עור בהיר ו/או מאחר והוא יהודי, ללא כל דרישה ו/או תנאי מוקדם, בעוד שנמנעה כניסתם של התובעים, ללא כל סיבה מוצדקת, אלא כפי הנראה בשל היותם בעלי גוון עור כהה ו/או בשל השתייכותם ללאום הערבי והיא לא שוכנעה כי קיים הסבר זה או אחר, אשר מצדיק את התנהלות המועדון ואשר יחייב מסקנה הפוכה (וציינה כי עצם העלאת כל כך הרבה "הסברים"/"תירוצים" שונים, הסותרים זה את זה מבחינה עובדתית, מחייבת הסקת מסקנות).
בהתייחס לאחריותו של המנהל של המועדון- סברה השופטת כי מדיניות של הפליה בכניסה למועדון אינה נתונה לשיקול דעתו של המאבטח שיושב בכניסה – אלא שמקורה בהנחיות שמקבלים המאבטחים מההנהלה, ובמקרה זה– המנהל והבעלים.
יתרה מכך, אף אם הייתה יוצאת מנקודת הנחה שהמנהל לא ידע על ביצוע העוולה , הרי שהוא בוודאי שלא עשה את מירב המאמצים על מנת להבטיח שעוולות מסוג זה לא תתבצענה .
השופטת לא שוכנעה כי המנהל עשה מעשה זה או אחר במטרה למנוע הפליה במועדון, לא שוכנעה כי הוא קבע מדיניות של איסור הפליה, או כי תדרך והנחה את המאבטחים לגבי נוהלי הכניסה כך שתמנע הפליה, או שדאג להסדיר את יחסיו החוזיים עם הצד השלישי כך שתמנע הפליה או שעשה פעולה זו או אחרת במטרה לוודא שהמועדון פתוח לקהל הרחב. משמע – לא הוכח שהוא עשה ולו מעשה בודד שניתן ללמוד ממנו על "נקיטת אמצעים סבירים" למניעת העוולה. לכן, קמה אף אחריותו האישית של המנהל לביצוע העוולה והשופטת הוסיפה כי קביעות שכאלו, בדבר אחריות אישית של מנהלי המועדונים, במקרים המתאימים, אולי יוכלו לסייע, ולו במעט, במיגור התופעה המכוערת בה עסקינן.
באשר לטענה כי התובעים הינם "תובעים סדרתיים", ציינה השופטת כי אין בכך כדי ללמד על חוסר תום לבם של התובעים, שכן אין פסול בכך שהם "בודקים" את מדיניות הכניסה למועדונים השונים, ואין פסול בכך שכאשר הם מוצאים שכניסתם נמנעת ממניעים פסולים הם מגישים תובענה בנדון לבית המשפט.
השופטת הסכימה כי ככל הנראה ביום האירוע התובעים היו ערוכים לאפשרות שתתבצע העוולה (שהרי מראש תוכנן ששני התובעים ינסו להכנס ראשונים ורק אחר כך ינסה שוורץ להכנס, והרי מראש הוחלט להסריט במצלמת הטלפון הנייד את ההתרחשות). ברם אולם, העובדה המצערת היא שבדיקתם של התובעים את המועדון הניבה את התוצאה שהניבה, הוכח שהם הופלו על רקע פסול והגשת התביעה בהמשך לכך אינה פעולה שמלמדת על חוסר תום לב או על ניצול החוק (כפי שטענו הנתבעים). החוק נועד למנוע התנהלות נפסדת כגון התנהלותו של המועדון ומי שעומד על זכויותיו ומבקש את הגנת החוק, אינו בבחינת מי ש"מנצל אותו לרעה". יחד עם האמור בקביעת גובה הנזק לקחה השופטת בחשבון את דבר תכנון הארוע ואת הנזק האמיתי שנגרם לתובעים, את עוגמת הנפש, את העלבון ואת הכעס שהם חשו.