בימים אלה מציינים וותיקי הלח"י מלאת 65 שנים לבריחתם הנועזת של 20 אסירים מלוחמי המחתרת ממחנה המעצר בלטרון, שם היו מוחזקים על ידי המשטרה הבריטית. הבריחה שהוגדרה כגדולה ביותר בתולדות המחתרות בארץ ישראל, מאז ומעולם, והצלחתה הייתה נקודת מפנה בדרכה של מחתרת זו.
במשך למעלה משבעה חודשים חפרו הכלואים מנהרה באורך של 76 מטרים מקצה הביתן בו היו מוחזקים ועד לחופש, כלומר חזרה לשדה המערכה נגד שלטון המנדט בארץ ישראל.
כאמור, הבריחה הנועזת הייתה נקודת מפנה דרמטית באופייה ובדרכה של לח"י. בשנים הראשונות לקיומה, לאחר הפרישה מהאצ"ל, הייתה מחתרת לח"י בשפל. רוב הפעולות נכשלו, לא היה עורף אזרחי תומך ולא היה מידור מספיק בין חברי המחתרת. כתוצאה מכך הצליחה הבולשת הבריטית לעצור עשרות מחבריה, חלקם נרצחו בעת המעצר. השיא היה בלכידתו ורציחתו של מפקד המחתרת אברהם שטרן. לח"י הפסיקה לתפקד, ומה שנותר ממנה היה קומץ חברים שהסתתרו בפרדסי רעננה.
חברי לח"י לא הובאו למשפט אלא נעצרו בצו מינהלי לפי חוקי החרום המנדטוריים. המעצרים היו למשך שנה אך בתום תקופה זו הם הוארכו לשנה נוספת, פעם אחר פעם.
מחנה המעצר בלטרון היה מוקף במגדלי שמירה וגדר מחושמלת במתח גבוה. מיד עם ההגעה תפסו חברי קבוצת הבורחים את הצריף מס' 4 הקרוב ביותר לגדר. רצפת הצריפים הייתה מרכבת מאבנים המחוברות במלט. כדי ליצור את פתח המנהרה היה צריך להסיר מספר אבנים ולהדביק אותם למסגרת עץ כדי שהיה אפשרות לפתוח ולסגור את המנהרה ולהסוות את הפתח. מקום המנהרה הוסווה גם על ידי יצירת "מלתחה" שהייתה מכוסה בוילון משמיכות, שבה שמו את המזוודות והבגדים בהסכמת הבריטים. כדי להסוות את הרעש בהפרדת האבנים מהמלט, היה צריך לחכות ליום בו יהיה גשם שיומטר על גג הפח, והרעש שייווצר יסווה את רעש העבודה. אפשרות זו נוצרה ביום שלישי ו' בשבט תש"ג (12 בינואר 1943) ובחסות רעש הגשם הוסרו האבנים, הודבקו לתבנית עץ והוחזרו למקומן כשאת המלט המקורי מילא "מלט" פריך בצבע דומה שיוצר על ידי הבורחים לאחר ניסיונות רבים.
חפירת המנהרה העלתה בעיות לאין ספור שנפתרו על ידי הבורחים, כהסתרת כמויות העפר הגדולות מהמנהרה, על ידי הקמת גינות, אוורור המנהרה על ידי בניית מפוח מגומי של מעיל גשם ונייר פרגמנט שהזרים אוויר לחלל המנהרה בעזרת תנועות מכאניות, ומידור מוחלט של תוכנית הבריחה מהבריטים ובעיקר משאר העצירים שלא שותפו בבריחה.
בט"ו באלול תש"ג (15 בספטמבר 1943) הצליח אחד מהקבוצה, עמנואל הנגבי (אביו של ח"כ צחי הנגבי) לברוח מבית החולים הממשלתי בירושלים שם אושפז לאחר שהתחזה לחולה. הוא ומפקד הלח"י יצחק שמיר, לימים ראש ממשלת ישראל, קדמו את ההכנות לקליטת הבורחים.
ביום הבריחה נשכר בעזרת אוהד המחתרת שהיה נהג בחברת האוטובוסים "דרום יהודה", אוטובוס להסעת הבורחים. הנגבי וחבר נוסף שכרו מונית שנהגה היה חבר המחתרת. על המונית העמיסו שתי מזוודות שבתוכן אקדחים ורימוני יד. לאחר שצפו על המחנה וקבלו סימן מוסכם מהבורחים שהכול תקין, ירדו מהמונית עם המזוודות והמתינו בחשיכה לבורחים במרחק 300 מטר מהגדר החיצונית. האוטובוס המתין לבורחים בחורשה בפאתי הכפר הערבי אל - קובאב (כיום מושב משמר איילון) על כביש תל אביב- לטרון.
בצריף הבורחים, מיד לאחר המפקד והספירה של שעה 21.00, החלה הירידה למנהרה. הבורחים נפגשו בחוץ עם הנגבי וחברו שציידו כל אחד באקדח ורימוני יד. אחד הבורחים איבד את דרכו אך הצליח לאחר צעידה ממושכת להגיע למזכרת בתיה ומשם לתל אביב. שאר 19 הבורחים הסתדרו בחשיכה בשורה עורפית כשהם אוחזים אחד בידי השני והחלו בצעידה לקראת האוטובוס.
בשעה 03.00 הגיע האוטובוס לתל אביב והבורחים ירדו ממנו בשקט, למרפאתו של "רופא המחתרות" פרופסור מקס מרכוס. למחרת הם פוזרו למקומות מסתור בחולות בת ים.
הבריטים גילו את דבר הבריחה רק למחרת בשעה 06.00 בבוקר. הם הטילו עליה צו איסור פרסום אך דבר הבריחה דלף והעלה את קרנה של לח"י. כעבור חודשים אחדים הם העבירו בקשה למפקדת לח"י לקבל את הפרטים של המנהרה ותכנונה, והבטיחו להשתמש בכך רק עבור חיילים בריטים השבויים בידי הגרמנים. הבקשה לא נענתה.
הבורחים חזרו מיד לפעילות, ובמשך הזמן נהרגו שלושה מהם מאש הבריטים. בין הבורחים יש לציין את נתן ילין מור, שתפס מקום חשוב בהנהגת לח"י עד לפירוקה ולימים חבר הכנסת הראשונה, ומתי שמואלביץ - לימים מנכ"ל משרד ראש הממשלה - שנתפס כעבור 5 חדשים לאחר קרב יריות בתל אביב, נידון למוות אבל גזר דינו הומתק למאסר עולם. הוא הפך את משפטו למשפט פוליטי נגד שלטונות המנדט. בעקבות הבריחה, גברה מאד האהדה למחתרת ורבים הצטרפו לשורותיה.
כיום נותרו בחיים, רק שלושה מבין עשרים הבורחים: מנחם שיף, שלמה יעקובי ויצחק אבן זוהר.
את מלאת 65 השנים מאז הבריחה מציינים וותיקי המחתרת במבצע שמטרתו להביא את סיפור הימים ההם בכלל ואת סיפורה של הבריחה המדוברת למספר רב של ישראלים. לשם כם הם מקיימים מכירה מוזלת של סדרת ספרים כ"הבריחה הגדולה" מאת נחמיה בן תור, "בימים אדומים" של מתי שמואלביץ', ו"לוחמי חרות ישראל – אנשים, רעיונות, עלילות" מאת נתן ילין-מור, וכן את הסרט "הבריחה מלטרון" המגולל את סיפורה של הבריחה ומלווה את סיורם של לוחמי העבר במקום ממנו ברחו, סיור שהתקיים עשרות שנים אחר כך בליווי נכדיהם, ובשילוב קטעים דוקודרמטיים, קטעי ארכיון מהתקופה, ראיונות עם הלוחמים ומפקדיהם. כפי שניתן לשער מרבית מרואייני הסרט אינם עוד בין החיים, וגם מכאן ערכו ההיסטורי.
מוגש כאן רצף קטעים מתוך הסרט: