שופטי בית המשפט המחוזי בפתח תקווה, אילן שילה, מיכל נד"ב ואסתר דודקביץ', דחו בקשה לדחיית תביעה שהגיש מנהל מקרקעי ישראל נגד חמישה תושבי המושב בצרה בגין שימוש חורג בקרקע.
הנתבעים טענו כי מכיוון שהתביעה הוגשה בשנת תשס"ח, היא שנת שמיטה, ומכיוון שבידוע שקרקעות מנהל מקרקעי ישראל נמכרות לנכרי לצורך שנת השמיטה, הרי שהמנהל איננו בעל הקרקע ואיננו יכול לתבוע מהם דבר.
השופטים דחו את הטענה מכמה סיבות. ראשית קבעו השופטים, כי הנתבעים לא הביאו כל הוכחה כי הקרקע המדוברת אכן נמכרה בשנת השמיטה, "היה על המבקשים להוכיח שהתקיימו תנאים לא מעטים כדי להכיר בעצם קיומו של המכר, לרבות חתימתם שלהם על הסכם לגבי המקרקעין שלהם".
בנוסף הזכירו השופטים, כי "ב"כ המבקשים הודה בהגינותו שהמבקשים אינם חקלאים ועיקר השימוש בקרקע אינו לחקלאות, ולא טרח להביא לפנינו מסמך כלשהו באשר למכירה לרבות יפויי כוח מתאימים שאמורים היו המבקשים לחתום לצורך המכר".
עוד קבעו השופטים, כי עתה, משחלפה שנת השמיטה והקרקע שבה לכל הדעות לבעליה, הרי שממילא נשמטה הקרקע מתחת הבקשה, "אין צריך לומר שלעת הזו כבר הסתיימה שנת השמיטה והקרקע חזרה לבעליה, גם אם נמכרה לנכרי כטענת המבקשים. אף ב"כ המבקשים אינו חולק שהמקרקעין חזרו לבעליהם והם מסורים כיום לשליטת המשיב. בנסיבות אלו אין למנוע מהמשיב להגן על זכויותיו שלפי חוזי החכירה והסכמי הרשות שנשארו תקפים ולא התבטלו, ואין לשמוע לטענה שהתביעה שהוגשה הייתה מוקדמת או שהמשיב לא היה רשאי להגישה כלל".
לבסוף קבעו השופטים, כי "המכירה של מקרקעין ערב שנת שמיטה נעשית לצורך אחד ואחד בלבד והוא, כלשון החוק, קיום מצוות שמיטה. אין להסיק ממכירה לצורך קיום מצווה שהמוכר איבד לחלוטין את זכויותיו מכל היבט שהוא ושבעלי זכויות אחרות במקרקעין, כגון המבקשים, שלא מכרו ולא העבירו זכויותיהם, חופשיים לעשות כעולה על רוחם ולית דין ולית דיין".