נשיא המדינה, שמעון פרס, נשא הערב (א') נאום בפתיחת יריד הספרים הבינלאומי ה-24 שנערך בירושלים. בפתח נאומו ציין הנשיא כי "ירושלים היא עיר שגדולתה באה מספריה יותר מאשר מבנייניה. הבניינים אילמים וקפואים. הספרים מדברים ומאתגרים. יש בהם סיכומים של העבר ונבואות לגבי העתיד. אין בנין שאינו מזדקן, חכמה אינה מזדקנת. 169 המילים של עשרת הדיברות אינן זקוקות לתחזוקה ואין צורך להוציא מהדורה מתוקנת שלה. אבל ללא עשרת הדיברות, היסוד של הציוויליזציה המערבית היה מתערער, למרות שכל פעם היא מצלצלת בפעמון שונה. היא מזכירה לנו שהעולם נברא, אבל הוא מוסיף להיווצר. בניינים נבנים מחדש, יצירות יוצרות חדש".
"במחויבות כי "מציון תצא תורה", אני מתכבד לברך את יריד הספרים הבינלאומי ה-כ"ד בירושלים. את משתתפיו, את בָּאָיו ואת מארגניו. היריד נפתח לראשונה לפני ארבעים-ושש שנה, במגמה להחזיר לעיר את אשר ייצא ממנה: ספר-הספרים. שיש בו היסוד המוסרי והחזון לאחרית הימים. ספר הקובע שכל אדם נברא בצלם אלוקים. כלומר, מחויבות לכבד כל אדם, ולכבד את זכותו של כל אדם להיות שונה".
פרס ציין כי "כחסיד וותיק של היריד, ועכשיו גם כנשיא, אני גאה על היחס לספר. אם לחם משביע, ספר מזין. הספר מזין את התרבות, ומאפשר לקורא לצלול לעומק, להגביה לרום, ולגלות עולמות חדשים- בתוכנו אנו, ובחלל הרחוק".
"הקריאה יוצרת מצב שאדם לאדם אינו רק שכן, אלא גם ספר. לפעמים ספר פתוח ולעיתים ספר חתום. ומאפשר לראות את אשר שלא נראה בראי- פעימות לב, רעד נפש, שלך ושל זולתך. הספר אינו שקוף אלא חושף, את הנעלה והנקלה, את הישן והחדש, ואת החוויה המשתנית בתהליכים בלתי מוכרים. הוא מגלה שמעבר לגדר יש גבול ויש לאן ללכת, לאן לטייל, לאן לפנות. ואפשר להשתחרר מהשעמום שמטיל האגו על האדם".
הנשיא סיפר כי "משחר נעורַי הילכו עלי האותיות קסם. זיהיתי בהן קלסתרים מפתיעים, מצבים מגרים ופנים מוטות קדימה. הספר כאילו מנער אותך ומגרה אותך להרים ראש או להרכין ראש, כדי לומר בוקר טוב או ערב טוב לאורח לא מוכר או לעלילה בלתי אפשרית. לרעיון מקורי, לדמיון מתפרע. לפתוח את תריסי העיניים ולראות חדשות ונצורות. המלים מתנגנות כצלילים, וגם ללא בקיאות בתווים, אפשר להיות מוקסם מהלחנים הרוחשים בין השיטין".
"הייתי מייעץ לכל אדם, ודווקא בשנת מצוקה זו, שתי עצות: לקרוא ספר כדי לגלות יבשות מובטחות, להיכנס לחיים הפוליטיים כדי לעשות מארצך ארץ מובטחת", אמר פרס.
פרס הדגיש כי "מותר לשים בצד את העיתון ולכבות את הטלוויזיה ולקחת ספר, ולחוש כאילו יצאת מהאמבטיה והלכת לים. לים של חכמה, שיש בו גלים גבוהים, ומים מלוחים ושמש מכה – אבל שפת הים נשארת שפתיך".
הנשיא סיפר כי "הוֹרָתָהּ ולידתה של מדינת ישראל הייתה בְּספר. התנ"ך אמר דוד בן-גוריון, הוא המנדט שלנו על המולדת. אך ללא מולדת, התנ"ך היה מוסיף להתגורר בדירה שכורה, ולפעמים בשכונה עוינת. ספרו של הרצל "מדינת היהודים" שילהב עם שנפוץ לארבע כנפות תבל וקרא לו להיאסף מחדש בביתו, בבית ספרו. חזונו של הרצל היה חזון תמים, חף מרוחות מלחמה. חזון של שלום וקידמה. בספרו "אלטנוילנד" הוא שיווה בעיני רוחו חזון של אחווה בין העם היהודי השב למולדתו ובין תושְׁבי הארץ הערבים, וּבָטַח בניצחון הליברליזם הנאור על הלאומנות החשוכה".
פרס ציין כי "המציאות, כידוע, לא תאמה בדיוק את החזון. העם היהודי המיוסר ששב אל ארץ חלומותיו, רדוף אנטישמיות ומנוסה בפוגרומים, ולאחר שואה נוראה שפקדה אותו, לא בא אל המנוחה ואל השלווה. היהודים שאחזו אלפיים שנה בַּספר נאלצו לחגור חרב מגן. למדנו לחרוש, למדנו להתגונן, למדנו לתעש בחכמה. אבל נשארנו צמודים לחזון ישעיהו "שלא יישא גוי אל גוי חרב", ואל חזון עמוס "שלא למכור אביון עבור נעליים" גם בימי משבר עולמי".
הנשיא הדגיש כי "חלומנו הגדול נותר שירושלים לא תצטרך לחיות כמבצר חמוש אלא כמרכז רוחני, ושמורשת העבר הגדולה תעודד אותנו לחפש "תיקון עולם" ".
עוד הדגיש הנשיא כי "היצירה הספרותית בישראל משגשגת. היא אולי המוצר המוערך ביותר ביצוא הישראלי. דבר המחמם את ליבנו גם בשעה שאש נורית לעברנו. אנחנו מודים לכם שאתם קוראים את דברי סופרינו. ואנו מודים לכם שדברי סופריכם מתורגמים לעברית וזוכים לקהל קוראים גדל והולך".
פרס פנה לאורח ולחתן פְּרַס היריד, הסופר הרוקי מורקמי, ואמר לו: "קראתי כבר מזמן את ספרך "היער הנורבגי" וטעמו עדיין עומד בפי. טעם של עדנה ענווה, של עדינות ביישנית, טעם של עצבות טובה, הממוקמים על הר גבוה מכוסה בענני מבוכה".
"אתה הנך בן לאומה גדולה לְמוּדַת-מלחמה שהשכילה להסב את כישרונותיה העצומים לאפיקים של חכמת המילה של יופי האבן. ושל פרי היצירה".
"בספרך "קפקא על החוף" אתה כותב: "עצימת עיניך אינה משַׁנָּה דבר. כלום לא ישתַּנֶּה רק משום שאינך רואה מה קורה. למעשה, הדברים יהיו אפילו גרועים יותר כאשר תפקח שוב את עיניך". זו אמירה נוקבת מאוד. אבל, כאופטימיסט מושבע, אני מערער עליה: נדמה לי שאי אפשר ליפול באהבה או להתמסר לשלום, אלא אם כן אתה עוצם, לפחות במקצת, את עיניך. קפקא היה כידוע חולה אהבה. האהבה גידלה אותו למרות שהמחלה פגעה בו. שלום המושג גם כאשר העיניים עצומות יוצר מציאות שהעין הפקוחה מחמיצה אותה".