הרבנות הצבאית מסכמת את מבצע "עופרת יצוקה". במכתב ששיגר בימים אלו הרב הצבאי הראשי, הרב אבי רונצקי, לרבני המילואים הוא שיבח את תפקודם ותפקוד הרבנות בזמן הלחימה בתחומים השונים.
"חלפו אמנם ימים רבים מאז מלחמת "עופרת יצוקה", אך המתנו עד עתה, על מנת ליתן לעצמנו זמן מה להתבונן במה שנעשה בלחימה בדרום. ככלל, הרבנות תפקדה בצורה טובה. כך שמענו ממפקדים וחיילים כאחד. רבים מהם אמרו שהרבנים היו בכל מקום. ואכן, כך נראה היה בשטחי הריכוז וההיערכות ואף בתוככי רצועת עזה, כשחלק מרבני הגדודים נכנסו יחד עם יחידותיהם", כותב הרב רונצקי.
"תחום 'התודעה היהודית' הגדילו לעשות בהבאת מרצים רבים לשטח ובדפי הלחימה שחיזקו רבות את רוח הלוחמים. תחום ההלכה גם הוא היה בקשר הדוק עם רבני היחידות ופרסם חומר הלכתי בנוגע לפעילות באזורי הלחימה".
הרב רונצקי הודה לזרועות השונות ברבנות הצבאית, וצירף את מכתבו של לוחם מגדוד צנחנים במילואים בו מתאר הלוחם את התלבטותו לפני הלחימה הנוכחית, על רקע הגירוש מגוש קטיף לפני כשלוש שנים, ואת תרומת הרבנות הצבאית לעידוד הלוחמים: "התלבטות עצומה ליוותה אותי כל הזמן איך אני יכול להשתתף במהלך כזה, לאחר שהמדינה, צה"ל, הממשלה, תושבי הדרום בחלקם, תמכו ועודדו את תוכנית הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון", כותב הלוחם.
"בגרונות ניחרים, במאבקי כוח אין סופיים ניסינו למחות ולעצור את התהליך. לצערנו, לא הצלחנו. גרוע מכך, לא רק שנותרנו ללא התיישבות בגוש קטיף ובצפון השומרון אלא גם מפולגים וקרועים בתוכנו, ועד היום אנו חווים השמצות וגילויי שנאה פנימיים", "כל הזמן עמדה בגרוני הצעקה – אמרנו לכם!".
"במישור האישי והמשפחתי הייתי צריך להסביר לאשתי ולילדי ולעצמי איך אני הולך לסכן את חיי במבצע בתוך רצועת עזה לאחר כל מה שעברנו וללא התחייבות לחזור ליישובים השונים", כתב.
"את התשובה האמיתית קיבלתי לאחר שקיבלתי צו 8. זה התחיל כבר ביום הראשון – התייצבות מעל 100%. כולם עזבו את עבודתם, משפחתם, חייהם הפרטיים ובאו להילחם למען מטרה לאומית אחת של עם ישראל", "הגדיל לעשות חייל מהפלוגה שגר במנהטן שלקח מטוס ונחת ביום שלישי ישר לאימון בצאלים", ציין הלוחם, ותיאר את תרומתו של רב הגדוד, להצלחת האווירה ולהתרוממות הרוח של הלוחמים.
"זוהי התשובה האמיתית להתלבטות שלי. האחדות. במילואים אלו ניתן היה לראות בעיניים ולחוש בידיים את תחושת האחווה הגדולה ששוררת בעם ישראל", כתב, "המורל הגדול שבא דווקא מהרבנים הצבאיים ויורד ונטמע בתוך כלל החיילים, כלל עם ישראל".
"אולי התנכרות הגדולה של אחינו אותה חווינו לפני כשלוש שנים הייתה צריכה להתרחש על מנת שנוכל להגיע לימים כאלו של אחווה גדולה משותפת", "לא ניתן להמשיך לחיות עם עצמנו ובתוך בועת הנוחות שיצרנו סביב הציבור שלנו ולצפות שנוכל להוביל את עם ישראל למחוזות בהם אנו מאמינים. רק אם נוכל להפנים בתוכנו את היכולת לקבל את כלל ישראל כאחים ממש, עם אבא אחד חי, אזי נוכל לחזור לאותם מרחבי דיונות וחיים לאומיים תורניים כפי שהיה בגוש קטיף".