הדרך הבטוחה לואלס עם האוסקר - דעה

כדי להיות בטוחים שהאוסקר יגיע לידיים ישראליות היה על ארי פולמן ללכת עוד צעד קדימה, למשל, להודות באכילת מצות עם דם ילד נוצרי.

שמעון כהן - ערוץ 7 , כ"ח בשבט תשס"ט

הלילה יכססו אנשי תעשיית הקולנוע את שאריות ציפורניהם בציפייה להכרזת הזוכה בתואר הסרט הזר הטוב ביותר. הם כמובן יצפו בדריכות להכרזה על סרטו של ארי פולמן 'ואלס עם באשיר' בתואר הנכסף שיעניק סוף סוף לסרט ישראלי את הפסלון, משאת נפשו של כל איש קולנוע בעולם כולו (אולי לא כולם, לפחות רובם).

ובכן, אם גם אתם במתח הרשו לי לקבוע כי האשם מוטל לפתחו של פולמן עצמו. הוא האחראי לכך שאנשי הקולנוע הישראלי מצויים במתח – 'יזכה או לא יזכה, זו השאלה'.

פולמן יכול היה למנוע מכולכם את המתח הזה אם רק היה הולך כמה צעדים קדימה ולא מסתפק בהאשמת ישראל בכלל וצה"ל בפרט בטבח סברה ושתילה. אם רק היה פולמן מנפיק עבורנו סרט ברור יותר, נחרץ יותר, בלי שאלות, בלי תהיות והתחבטויות נפש, אם היה לנו את כל זה היה נמנע מאיתנו הספק הזה – יזכה או לא.

הבה נדמיין יחד תסריט שהיה יכול להבטיח לפולמן, או לכל בימאי ישראלי ויהודי, את האוסקר באופן הרבה יותר וודאי:

תארו לכם סרט המתרחש בספרד של לפני שמונה מאות שנה. הפקת ענק גרנדיוזית. טירות עתיקות ומרתפים אפלוליים של כנסיות מפוארות. ובין כל אלה מתרחשת עלילה שבסופה, כן כן, בסופה מוכח לעין כול שאכן, היהודים חותמים את ליל הסדר, רגע אחרי שהסעודה הרשמית מסתיימת והפוקוס העלילתי עוזב לרגע את הגיבורים, באכילת אפיקומן העשוי, איך לא מדמו של ילד נוצרי.

בנוסף אפשר להוסיף פרקליט יהודי פתלתל וערמומי המקורב למוקדי השלטון המקומי ובהעברת שלמונים למקומות הנכונים שעל כס המשפט עומד מול השופט, ששומן גם הוא בשקיקים גדושי מטבעות זהב, ומצליח להטיל את האשם לרצח הילד דווקא על העבד האציל וכהה העור שהובא לספרד ממדבריות ערב.

תארו לכם שפולמן היה מסדר לנו סרט כזה – אין לי ספק שלא היינו צריכים להמתין בציפייה דרוכה לליל האוסקר. הזכייה הייתה בטוחה. חבורת מנופחי החשיבות העצמית המכונה משום מה 'האקדמיה' הייתה מעניקה לו לא רק את האוסקר אלא גם את פרס נובל בכבודו ובעצמו. מה יותר טוב לו לעולם שוחר השלום מיהודי המודה סוף סוף ברצח ילדים נוצרים ובלילת דמם בקמח המצה.

בקיצור, אני יודע שזה מאוד לא פופולארי וכמעט הסתכנות של ממש, אבל הרשו לי לומר לכם שחוץ מההתייפייפות והמיוסרות העצמית של גיבורי הסרט המצויר הזה על חלקם בטבח סברה ושתילה, לא מצאתי בו שום דבר כל כך מסעיר.

אז נכון שעשו אותו בטכניקה ייחודית, אבל חוץ מזה מה? אולי אני לא מבין גדול בסרטים, אבל סרט אמור לעניין את הציבור ולא רק את כמרי תעשיית הקולנוע המצפים לווידוי יהודי מכה על חטא. ובסרט הזה לא מצאתי הרבה חוץ מהתחבטויות הנפש הללו שכבר החלו מתקבלות בעולם הערבי בתשואות. הנה, קחו לכם את לבנון שבה כבר החלו להישמע קולות שמחה על הסרט הזה שמוכיח, לדבריהם, שמעורבותה של ישראל בטבח סברה ושתילה לא הסתכם בנוכחות במרחק של כמה קילומטרים מהמקום, אלא במעורבות של ממש.

אז באמת תורה לך מר פולמן על הסרט הזה שמצליח להבאיש ריחנו בעולם כולו. זה בדיוק מה שהיה חסר לנו עכשיו, כשמבקשי ראשינו בעולם כולו ממתינים לנו מאחורי כל פינה וקרן רחוב עם נבוט דוקרני מוכן למהלומה. ובכל זאת, מר פולמן, כפי שאמרנו, בפעם הבאה, כשמישהו רוצה אוסקר, אנא היו יותר ברורים ונחרצים, אם כבר עלילת דם והלקאה עצמית לכו על פורמט ברור יותר.

(הערה נוספת: אם במקרה אי מי מכם עלול לשקול צפייה בסרט קחו בחשבון שלמרות היותו מצויר הוא לא עומד בסטנדרטים המוגדרים כניקיון הלכתי דתי...)