הטיגריס הלבן הוא שם מעט מוזר לספר. שם, שהייתי מצפה שיהיה של בעל החיים בערבות אפריקה. אבל כאן מצפה לנו כבר בעמודים הראשונים של הספר המיוחד הזה, הפתעה. "הטיגריס הלבן" הוא שמו של מספר הסיפור, אחד מחמישה שמות שניתנו לו (אגב, על ידי הוריו לא ניתן לו ולו שם אחד).
ספר מרתק ומיוחד המתחיל בצורה מעניינת עד מאוד. בלראם האלוואי שומע ברדיו (שמידי פעם זרם החשמל שלו נותק) שראש ממשלת סין עומד להגיע לבנגלור ללמוד על המקום. בלראם כותב לו מכתב ומציע את עצמו כמלמד ומסביר. ראש הממשלה הסיני רוצה לפגוש יזמים. בלראם יודע שהסינים הם מתקדמים. את הודו הוא מתאר כארץ שאין בה מי שתייה, אין חשמל, אין ביוב, וכך האלה. יזמים דווקא יש. בלראם הוא אחד מהם ולכן מתאים לפגוש ולהסביר עניני יזמות לסינים. אצלנו היו אומרים שהוא איננו פטריוט, לתאר כך את ארצו לזרים. מכאן מתגלגלת העלילה תוך תיאור נופיה של הודו (הכפר בו הוא חי, הנהר המפורסם- הגנגס ותלאותיו, הקאסטות השונות) והרשימה עוד ארוכה ומהנה.
בלראם, נולד למשפחה ענייה בכפר במרכז הודו ובגיל צעיר הוצא על ידי הוריו מבית הספר ונשלח לעבוד בבית תה. בעודו כותש פחם ומנקה שולחנות טיפח חלום על בריחה אל חיים אחרים, הרחק מגדותיו של הגנגס ששאב אל מעמקיו שרידים של מאות דורות. בלראם נלחץ כאשר נשכר להיות נהג המשפחה של האיש העשיר ביותר בכפרו. מאחורי ההגה של מכונית ההונדה, מתגלה לעיני בלראם עולמו החדש – עולמה של הודו.
זה החל למעשה לפני כעשר שנים עת החל לעלות זרם כתיבה של אנשים המנציחים את מורשת העבר שלהם. בין אם אלו היו הודים או ישראלים. בתוך חברות שמוחקות עבר הצורך הזה להנציח היה ברור ורצוי. תמיד הייתה האימא בעמדה ובישלה או הסבתא שקצצה כוסברה ובחשה כורכום וכמון כתבלינים לקציצות. ארווינד אדיגה נולד במדראס אך למד באוסטרליה וספרות אנגלית בניו יורק באוניברסיטת קולומביה. חזר להודו והיה שם לכתב של הטיים.
הטיגריס הלבן זכה בפרס בוקר 2008 וזו כבר הבטחה מסוימת. את רוב הספרים שזכו בפרס אהבתי. כך גם את הספר המעניין הזה. עכשיו, אחרי נער החידות ממובאיי, שווה כל רגע של קריאה.