לשלטון נולדנו
וכך סיכמו נחמה דואק וטובה צימוקי ב'ידיעות אחרונות' את תוצאות הבחירות: "הבחירות האחרונות חשפו את תחלואי שיטת הבחירות הישראלית במלוא עוצמתם: ריסוק המפלגות הגדולות, מתן כוח מופרז לקטנות ובעיקר אובדן הייצוג האמיתי של רצון העם".
לא צריך להיות גאון גדול כדי להעיר כמה הערות לגברות דואק וצימוקי, אבל כדי שהדברים יהיו ברורים יותר, הנה כמה משפטים שרצוי שהצמד ייקח בחשבון:
- אין כאן "ריסוק המפלגות הגדולות" אלא רק חילופין. אתן התרגלתן לכך שמפלגת העבודה חייבת להיות בין המפלגות הגדולות, ולפתע היא איננה שם. קשה לכן להתרגל לעובדה הזו, כי הרי "לשלטון נולדנו", אבל כדאי שתתרגלו. חל שינוי. העם החליף את 'העבודה' ב'קדימה'. זה הכול. עדיין יש גדולות ויש קטנות. ממש כמו פעם. 'העבודה' אמנם לא שם, אבל בתוך כמה חודשים תתרגלו.
- "מתן כוח מופרז לקטנות"? מאיפה הקשקוש הזה? לא זכור לי שדיברתן או כתבתן כך כשמר"צ, מפלגה קטנה, המריצה את רבין לתוככי ביצת אוסלו. אז זה היה בסדר ואפילו נפלא "להמריץ את רבין", קראתם לזה בעיניים מעריצות. היום זה כבר לא כל כך בסדר כי בעלת הכוח המרכזי היא 'ישראל ביתנו', וכידוע, כל כוח שיש לימין, רב או מועט, הוא כוח מופרז.
- "אובדן הייצוג האמיתי של רצון העם" – כאן כבר ממש התעליתן על עצמכן, טובה ונחמה. מי קבע ש-65 מנדטים לימין זה אובדן הייצוג האמיתי של רצון העם? אתן? שוב, כנראה ברור לשתי העיתונאיות המלומדות שהעם יכול לחשוב אך ורק שמאל, ואם במקרה מתברר משהו אחר הרי שאין זאת אלא אובדן הייצוג האמיתי, עיוות רצון הבוחר ושאר חוכמות.
סוף סוף יש גבולות
בשבוע שעבר תקפנו כאן את התכנית 'ארץ נהדרת' על פריצתה הברוטאלית את גבולות הסאטירה למען המטרה הנעלה של הכפשת והשמצת המתנחלים כרוצחים מטורללים ומתעללים סדרתיים בכפריים ערבים תמימי דרך וישרים.
לשמחתנו לא חלפו צמד יממות והנה לא רק התקשורת כולה קיימה ראיונות אין ספור על גבולות הסאטירה ודנה בשאלת הדברים שאסור לומר כסאטירה, אלא שאפילו ראש ממשלתנו (עדיין אולמרט) קבע ש"יש בהחלט מקום לדרוש תבונה ואחריות גם אם מדובר בתכנית סאטירה" – כה אמר אהוד.
יפה, חשבתי לעצמי. ליצני התקשורת הפנימו סוף סוף שאי אפשר לומר הכול על המתנחלים, וגם לסאטירה יש כללים ומגבלות. כך העזתי לחשוב עד שהבנתי שכל העליהום התקשורתי הזה על גבולות הסאטירה לא עוסק במערכון הנאצה על המתנחלים אלא באיזו אמירה של ליאור שליין (ערוץ 10) על הנצרות.
למי שבמקרה לא שמע ולא יודע במה מדובר, הנה תקציר האירועים: בעקבות החלטת האפיפיור להחזיר לתפקידו את הבישוף מכחיש השואה, העז ליאור שליין לפתוח בקמפיין נגדי בתכניתו ובו הוא "מכחיש את הנצרות". במסגרת הקמפיין הוא העז לקחת מוטיבים מרכזיים בנצרות, ללעוג להם ו"להוכיח" שהם לא היו, לא נבראו ואפילו משל לא היה בהם.
בעקבות זאת הובלו כל מפיקי התכנית, יועציה, שריה וצלמיה להתנצלויות פומביות אינסופיות בפני העולם הנוצרי. באחת התכניות שמעתי את מפיק התכנית כנוע, מושפל ועגום, מבין שכל התנצלויותיו והסבריו לא הועילו, אומר כמעט בקול בוכים לנציג הנצרות עלי אדמות, נציג שהובא לשידור כדי להוכיח את שליין, משהו כמו: "אני לא בא להסביר. אני בא פשוט לבקש סליחה. אני מבקש סליחה. אני מבקש שהנצרות הידועה כדת הסליחה והחסד תקבל את הסליחה הזו".
אגב, הנוצרי שמעבר לקו לא נכנע. כפסע היה בינו לבין דרישה לצלוב את ליאור שליין בכיכר רבין. סביר להניח שאם היה השידור נמשך עוד רגע גם דרישה כזו הייתה נשמעת בו.
אז בקיצור, לא הצלחתי להבין – אין גבולות לסאטירה ואפשר לבצע רצח אופי למתנחלים, או שיש גבולות שלהצבתן יש להטריד מרבצם את ראש הממשלה, הנשיא ומזכ"ל האו"ם? לא הבנתי.
לחסוך בתקציב 'קדימה'
כאן המקום להמליץ לציפי לבני לחסוך מקופתה המידלדלת של 'קדימה' דמי ייעוץ למומחים פוליטיים, לאחשדרפנים וליועצי חצר. מערכת העיתון 'הארץ' מבצעת את הייעוץ הזה עבור הגברת לבני, ובחינם. אפשר לחסוך.
הנה קחו לכם את השורות האחרונות של מאמר המערכת של העיתון, מאמר שכל כולו ייעוץ לתקווה הלבנה, המשיח בבלונד, ציפי לבני: "התייצבותה הפומבית ערב הבחירות בראש מחנה השלום הישראלי, והתעקשותה על "פוליטיקה אחרת", מחייבות את לבני לעמוד על עקרונותיה, ובראשם תביעתה לקידום המו"מ עם הפלסטינים. אם לא תצליח להשפיע על הכיוון המדיני של הממשלה החדשה, עליה להנהיג את האופוזיציה לשלטון נתניהו ולשכנע את הציבור לתמוך בדרכה".
לא משנה כל כך מה נאמר במאמר, ואם אתם בעד או נגד כניסתה של לבני לממשלת נתניהו, הנקודה שיש לתת עליה את הדעת היא ההפנמה של מערכת 'הארץ' את תפקידה כשוט התקשורתי שמאיים על כל מנהיג פוליטי ומדיני בישראל. הם כותבים, הם מייעצים, הם מנווטים, הם מדריכים את פוליטיקאינו ומאיימים עליהם בשוט מאמריהם וכתבותיהם, ומנגד נענים להם פוליטיקאינו באימה, הכנעה ופחד ועושים בסופו של יום בדיוק את מה שתודרכו לעשות על ידי מערכת 'הארץ'.
אז אל תספרו לנו שנתניהו או לבני הם מנהיגי המדינה הזו. המנהיגים האמיתיים יושבים ברחוב שוקן. הם אלה שקובעים את דרכם של מנהיגינו המבוהלים, וכל השאר סתם פוזה שלטונית בלתי קיימת בפועל.
דאגה ב'במחנה': חיילינו במסלול מסוכן
שבועון חיילי צה"ל 'במחנה' פרסם כתבה שעסקה בתופעת הרוחניות בצה"ל במהלך ימי 'עופרת יצוקה'. תחת הכותרת 'אלו-הים ישמור' תיארה מיכל דניאלי את התופעה, ואם נדמה היה לקוראים בראשית הקריאה שהכותרת נבחרה כדי לתאר את האמונה שאכן יש שומר עליון על חיילינו, הרי שלקראת סופה של הכתבה התעורר חשד שהכיוון הפוך לחלוטין.
כלל ידוע בכתיבה עיתונאית הוא חשיבות מיקום הטענות במהלך הכתבה. כאשר עיתונאי רוצה להבליט ולהדגיש עמדה אחת מתוך שתיים הוא יציב אותה בסוף הכתבה שלו, לאחר שאת כל הטענות שיש להפריך הוא יפרסם בתחילת הכתבה. הטענה המועדפת עליו הופכת באופן זה לטענה והדעה הנכונה, המסכמת, זו שדוחה את האחרות ופורכת את האמור בהן.
על פני הכתבה כולה מתארת דניאלי את תופעת התפילות המשותפות של חיילים שומרי מצוות ושאינם כאלה, את לבישת הציציות, את תפקידם של הרבנים הצבאיים כמעודדי רוח החיילים וכו' וכו', אבל ההפתעה מחכה לקורא בסוף הכתבה, שם מופיעים דבריו של ד"ר יגיל לוי שמוטרד מאוד מתופעת הרוחניות הצבאית. "התופעה הזו של צביעת המשימה הצבאית בצבע דתי היא בעיניי מסוכנת משום שהיא מצדיקה קיצוניות. היא מפחיתה לבטים לפני שיורים על בית ספר. היא לא נותנת מקום לדילמות מצפוניות, והיא כן יוצרת למשל הזדהות גדולה עם מתנחלים... וזאת תוך נכונות להעלים עין מעברות על החוק וביניהן פגיעה בפלשתינים", אומר אותו ד"ר לוי.
ד"ר לוי שדבריו חותמים את הכתבה מוסיף וקובע שמה שמטריד בתופעה הוא "איזה מין צבא צומח כאן. זה מסלול מסוכן, כי המשימה מקבלת את הכותרת של 'קידוש השם', דבר שמאפיין ארגוני טרור – רק שאנחנו לא טרור". במילים אלה מסתיימת הכתבה. הבנתם את זה? קידוש ה' הוא כלי ביד הטרור ואנחנו לא טרור אמר הדוקטור המלומד לחיילינו קוראי 'במחנה'.
חשוב לחזור ולהדגיש במקרה זה מיקומה בכתבה של הטענה הוא קריטי. לחתום כתבה בדאגה שתחושת קידוש ה' היא תחושה טרוריסטית שעלולה לדבוק בחיילינו היא בעצם אמירה של כותבת הכתבה. היא הרי יכולה הייתה להציג את העמדה הזו בראשית הכתבה או באמצעיתה ולתת לרב הצבאי הראשי להגיב לה, אבל היא לא עושה זאת. היא מעדיפה שנבין שאכן יש מקום לדאגה: חיילינו במסלול מסוכן. הרוחניות רודפת אותם לתהום בלתי מוסרית...
טען, טענה, טענות, טענו
הציצו נא באופן בו דיווח אתר 'YNET' על הפיצויים שיצטרך שוטר מכה לשלם למפגין.
שמתם לב? פעיל הימין טען שהותקף. הוא רק טען. המקסימום שאפשר לתת לו, לפעיל ימין, זה "טענה", לא יותר, ומול כל טענה, יודע כל בר דעת, יש טענת נגד, והסתברות, ואולי, ואילו, וצריך לבדוק, והאמת של כל אחד היא אחרת, ושני צדדים למטבע, ופן נוסף, וכל מטבעות הלשון הללו שבסופם מוצב סימן שאלה ענק על כל הטענה.
ממש לא משנה שבהמשך הכתבה עצמה מופיע סרטון שבו מתועדת התקיפה. ממש לא משנה שבעצם יש כאן קביעה של בית המשפט שאכן הייתה תקיפה ולכן יהיה גם תשלום פיצוי. כל זה ממש לא משנה. מה שמשנה הוא שכאשר מדובר במפגין ימין דבריו לא יכולים להיות אמת פשוטה אלא מקסימום טענה, ושיגיד תודה גם על זה...
אבל ומספד
אבל, נהי, מספד, בכי, יללה וצרחה עטפו השבוע את התקשורת הישראלית עם היוודע דבר בשורת האיוב על הכשל הנורא וההפסד הטראומתי של פרס האוסקר. התקשורת שלנו לא הייתה מסוגלת לעכל את הידיעה שהפסלון שכבר צרבו עליו באותיות של אש את המילים 'וואלס עם באשיר' נגזל וניתן לכמה שודדים יפאנים. ממש עושק של ממש. שוד ושבר.
מנחות תכניות הבוקר של הערוצים 2 ו-10 בכו זו על כתפה של זו (כל אחת בערוצה שלה) על שלמרות היערכותן לדיווחים השמחים והתעטפותן במיטב המחלצות לכבוד האירוע, הגיע מפח הנפש הנורא כאשר גדוד נהגי הפרדות היפאני חטף את הפסלון. קרן נוייבך מ'קול ישראל' הכינה אייטם נלהב על הסרט, וגם כשהתבשרה בבשורה המרה לא אמרה נואש ואמרה שגם אם הסרט לא זכה הרי שיש לדבר עליו כי הוא "מצוין וחשוב".
אז זהו, רבותי האבלים. צר לי לדווח לכם, אבל יש איזה מיעוט אנושי הזוי ומוזר שמסרב בעקשנות לשים אפר על ראשו, לקרוע את בגדיו ולשבת בהכנעה על הקרקע כחלק מהאבל הכללי. הקבוצה הזו דווקא משוכנעת שהסרט הזה אינו אלא עוד חלק מתופעת ה'מהרסייך, מחריבייך ומעלילי העלילות עלייך ממך יצאו', והיא, הקבוצה הזו, דווקא מרוצה מאובדן הפסלון ומהנמכת תשומת הלב העולמית לסרט הזה. ככה הם. מוזרים כאלה. משום מה בתקשורת הכללית לא היה ולו בדל מקום להבעת דעה שכזו, אבל חשוב לציין – לא הופתענו...
שליחות ציבורית
שלום ירושלמי, עיתונאי בכיר ב'מעריב', כתב השבוע את המשפט המופלא הבא על נשיא המדינה שמעון פרס: "70 שנות ניסיון ציבורי לימדו אותו שסיפור הרכבת הממשלה ... וכו' ".
קראתי את המשפט הזה והרהרתי לעצמי – אמנם הדיבר האחד עשר הוא "חנף תתחנף לשמעון פרס", אבל בכל זאת, לא קצת מוגזם לקבוע שכבר לפני 70 שנה רתם את עצמו שמעון פרס למלאכה הציבורית? הוא הרי בן 85 ובגיל 15 (לפני 70 שנה) הוא היה בראשית חוק לימודיו בבית הספר החקלאי בבן שמן. אז באיזו משימה ציבורית עסק נשיאינו באותם ימים? אך עם זאת במידה ואכן לימודים בבית ספר חקלאי מהווים שליחות ציבורית מתעוררת השאלה למה לא ללכת רחוק יותר ולספר שמזה שמונים שנה הוא בעשייה הציבורית. הרי מן הסתם כבר בגיל חמש שיחק נשיאינו בכישרון רב בגולות, וגם את הכישרון הזה רתם בבוא הימים למלאכת המחשבת של הרכבת ממשלות.
אגב, בדקנו עם מקורביו של הנשיא ומתברר ששם משוכנעים שאכן יש אמת צרופה בדבריו של ירושלמי. לדבריהם אכן כן, כבר בגיל 15 החל פרס את דרכו הציבורית. טוב. אמרו אמרו. כנראה שהם יודעים.
יבורכו
רביב דרוקר ועופר שלח העזו גם הם לחרוג מתכתיב הסחף התקשורתי ושידרו בתכניתם בערוץ 10 את כתבתו של ישראל רוזנר. 12 דקות ומחצה ובהן הבהרה לעם הישוב בציון מה מסתתר, ובעיקר מי מסתתר, מאחורי הכוונה לשחרר מחבלים עם דם על הידיים בעסקה לשחרור גלעד שליט.
הכתבה נפתחת כשהמצלמה מלווה את יוסי צור שבנו נרצח בפיגוע תופת בקו 37, פיגוע שהעומד מאחוריו צפוי להשתחרר בעסקה. האב השכול מגיע לבית העלמין שם הוא פוגש עוד שני אבות שהאחראים לרצח ילדיהם עתידים להשתחרר, אם אכן תצא העסקה לפועל.
בהמשך הכתבה, המלווה את שלושת האבות השכולים, מובאים תצלומים שנשכחו ככל הנראה מהתודעה הישראלית, תמונות האימה של פיגועי התופת בהם נרצחו עשרות ומאות ישראלים. בנוסף נראים המיועדים לשחרור כשהם מתראיינים לרשת זרה ומבהירים כי בכוונתם לשוב לזרועות הטרור ולפיצוצי האוטובוסים.
אחד האבות השכולים מציג את האבסורד בקביעה שכל מחיר ישולם עבור שליט. הוא תוהה מה יקרה אם החמאס ידרוש להציב בפניו עשרה ישראלים שבהם יירה למוות תמורת שליט, האם גם אז כל מחיר שווה את השחרור? ואם ברור שראש הממשלה ואף נועם שליט יתנגדו לעסקה שכזו אז מדוע, תוהה האב השכול, להסכים לעסקה בה ישוחררו 400 מחבלים שירצחו 50 ישראלים בתוך חודשים אחדים? שאלה שכידוע נהוג שלא לשאול בתקשורת הישראלית. אב נוסף לא מבין למה החמאס נעצר על שחרור אלף מחבלים ולא דורש חמשת אלפים שהרי ישראל תיתן כל מחיר...
רוזנר מציג בהמשכה של הכתבה רשימה חלקית של המיועדים לשחרור ומזכיר בתצלומי תקריב ובקטעי ארכיון את הפיגועים להם הם אחראים.
באווירה הכללית של התקשורת שלנו, בה מוקפד שלא להראות לנו את האמת שמאחורי המונח "האסירים הפלשתינאים" נראה שמדובר בכתבה חשובה ביותר. חפשו אותה ברשת.
הערות והצעות ניתן לשלוח ל [email protected]
לגליונות האחרונים: