בית המשפט המחוזי בתל-אביב קבע היום (ה') כי ז'וליאן סופיר, שרצח בחודש מאי 2007 את נהג המונית הפלסטיני תייסיר קרקי אינו כשיר לעמוד לדין, והורה לאשפז אותו.
 
החלטת בית המשפט גרמה לבני משפחתו של קרקי שנכחו באולם להשתולל ולצאת בחריפות נגד הפסיקה.
 
הרצח אירע ב- 14 מאי 2007, כאשר סופיר עצר מונית בירושלים, וידא כי נהגה הוא ערבי, נסע עימו לנתניה ומשם לתל אביב. שם, בדירה שכורה שבה התגורר אחיו - רצח את הנהג, תייסיר קראקי, בדקירות סכין רבות.

סופיר נעצר לאחר הרצח ובדיון אשר נערך למחרת היום בבית-משפט השלום בתל-אביב הורה בית המשפט להעבירו להסתכלות. לאחר מכן בהתאם להחלטת בית המשפט אושפז בבית החולים "אברבנאל" לצורך ביצוע הסתכלות וקביעת מצבו הנפשי.

בחוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה לבית המשפט לאחר הרצח, נקבע כי סופיר אינו כשיר לעמוד לדין מסיבות נפשיות. "סופיר היה במצב פסיכוטי-פרנואידי חריף ופעל בהשפעת הזיות שמיעה אימפרטיביות (פוקדות) ולא היה מסוגל להבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור, ולא היה ביכולתו להימנע מלהישמע 'לפקודות' ולהבין את השלכות מעשיו".

השופטים שרה דותן, דליה גנות ושאול שוחט קבעו כי "הראיות בתיק זה מלמדות, כי בעיותיו הנפשיות של הנאשם החלו כבר בהיותו כבן 14 שנים בצרפת, שם הסתובב דרך קבע עם סכין וביקש להרוג את דורשי רעתו או רעת אמו".

מחלתו הנפשית של הנאשם צפה באופן ברור בעת שגוייס לשירות צבאי, ושוחרר ממנו כעבור פחות מחודש ימים. הפסיכיאטרים הצבאיים, שבדקו את הנאשם, נמנעו – משיקוליהם הם – מלאבחנו כחולה בסכיזופרניה-פרנואידית, אולם פרטו היטב את כל תסמיני המחלה, ודאגו לשחררו משירות צבאי בפרופיל 21 וליידע את הגורמים המוסמכים בדבר מסוכנותו.

"לאחר שחרורו החל הנאשם להתנהג באופן אשר אינו מותיר ספק באשר למחלת הנפש בה הוא לוקה. ניתן להתרשם מהתנהגותו החולנית מדברי חבריו, ממכתבי רעייתו לאביו ומהעדויות במשטרה. כל הקורא את תיאור התנהגותו של הנאשם, אינו יכול שלא להתרשם מהחרפה קבועה ומשמעותית במחלתו, החרפה אשר באה לידי ביטוי באמירות משונות, בלבוש מוזר וכיסוי הפנים, שגעון הגדלות שלו שבא לידי ביטוי באמונה כי הוא המשיח או גלגולו של הרבי מלובביץ', הקולות שפקדו עליו לעשות מעשים כאלה ואחרים, והסימנים שראה מסביבו, ההקצנה החריפה באמונתו וגינוניו הדתיים, וכן האיומים כלפי רעייתו להורגה אם לא תשמור על קדושת השבת".

"מהראיות עולה, כי במקביל למחלת הנפש בה לקה הנאשם, הוא היה אכול שנאה לסביבתו, ועם גבור מחלתו הוא השתכנע כי יש להמית את מושא שנאתו – ערבי-מוסלמי, וכך, בשל מחלתו ובעקבות ציוויים מסתוריים, הזיות ומחשבות-שווא, הוא הגיע למסקנה, כי עליו לרצוח ערבי, וכי מעשה זה הינו מעשה טוב, אשר השפעתו תהיה ברוכה".

השופטים קבעו עוד כי "התביעה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להסיר את הספק שעוררה ההגנה בשאלת הקשר הסיבתי בין מחלתו של הנאשם לבין ביצוע הרצח" ולכן קבעו כי הוא אינו כשיר לעמוד לדין.