נשיא המדינה, שמעון פרס, נשא אחר הצהריים (ה') נאום בטקס האזכרה לנשיאים וראשי ממשלות שהלכו לעולמם. בתחילת נאומו ציין פרס כי "יום א' בניסן תואר על ידי חז"ל כ"ראש השנה למלכים". ואף על פי שהמשיח מתמהמה, וְכֵס המלוכה בישראל ממתין עדיין לשינוי שיטת הממשל, יפה עשתה וועדת השרים שקבעה את המועד הזה, כיום האזכרה הממלכתי לנשיאים וראשי הממשלות בישראל שהלכו לעולמם".
הנשיא אמר כי "הנשיאים וראשי הממשלות שאינם איתנו הרימו תרומה גדולה למדינה והטביעו את חותמם בתולדותיה. מן הנשיא הראשון, חיים וייצמן ועד הנשיא האחרון שנפטר, עזר וייצמן, ומראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון ועד ראש הממשלה שנרצח, יצחק רבין ז"ל, שחייו קוּפּדוּ בידי מרצח שפל – זכה עם ישראל לשורה של מנהיגים בעלי שיעור קומה היסטורי".
פרס הסביר כי "הוחלט שבכל שנה תעמודנה במרכז האירוע הממלכתי הזה שתי דמויות – של אחד מהנשיאים ושל אחד מראשי הממשלות שהלכו לעולמם. הפעם יוּחֲדה האזכרה לנשיא חיים וייצמן ולראש הממשלה לוי אשכול זיכרונם לברכה".
"עיקר פעילותם של שני אישים אלו למען מדינת ישראל היה בזירות שונות וּבתקופות שונות, אבל כל אחד מהם היה מגדולי המנהיגים והמכוננים של המפעל הציוני. הפרופסור חיים וייצמן כבש עולם ומלואו בכושרו המדעי ובקסמו המדיני והנחיל הצלחות והישגים מַפליאים וּפורצי-דרך לתנועה הציונית. לוי אשכול כבש אדמה וכבש לבבות. הוא פיתח חקלאות, מים, התיישבות וכלכלה, ועמד בראש המערכה הצבאית המוצלחת כל כך – ששת הימים".
פרס ציין כי "חיים וייצמן ולוי אשכול יצאו שניהם, כצעירים יהודים רבים באותה התקופה, ממשפחות מסורתיות ב"תחום המושב" – ויצמן ממוטילי במחוז פינסק שברוסיה הלבנה, ואשכול מאורַאטוֹבוֹ בפלך קייב שבאוקראינה. האחד פנה אל העולם הרחב וזכה להוקרתו, וּמשנהו שָׂם פעמיו כחלוץ אל ארץ ישראל וכבש את ליבה. שניהם הלכו שֶׁבי אחר הרעיון הציוני והקדישו לו את חייהם. שניהם היו בעלי לשון עסיסית, חוש הומור נפלא וקסם אישי רב, ושניהם היו בדרך כלל בעלי מזג מבוקר ויציב. אבל הדמיון בין השניים, אינו צריך לטשטש גם את ההבדל שביניהם. כל אחד בפני עצמו".
הנשיא הוסיף כי "אפשר למתוח קַו דומה נוסף בין וייצמן לאשכול, והוא בַּיחסים שבין כל אחד מהם ובין דוד בן-גוריון. יחסים שעברו מהוֹקרה ושיתוף פעולה לקרע ויריבות. בן-גוריון היה שונה משניהם, עמדותיו היו מוצקות וקוויו היו חדים, קשים כארז. איש שנברא להכרעות חותכות. מנהיג שהטיל מרוּת וחצב אמת בַּסלע".
פרס סיפר כי למרות הבדלי האופי, בן-גוריון הוקיר את חיים וייצמן. "במכתב אישי מ-1937 אליו הוא אפילו מַכתירו כ"מלך ישראל... אֲהַבְתִּיךָ בכל לבי ובכל מאודי". בישיבתה הראשונה של מועצת המדינה הזמנית, יומיים אחרי הכרזת המדינה, המליץ בן-גוריון במילים נרגשות לבחור בוייצמן לנשיא המועצה. (בכך הפך וייצמן לנשיא המדינה הראשון, למרות שבחירתו הפורמאלית לנשיא המדינה הייתה רק לאחר הבחירות לאסיפה המכוננת)".
למרות זאת, הדגיש פרס, בַּנושאים הלאומיים לא היו לבן-גוריון שום סֶנטימנטים. "המחלוקת החריפה בינו לבין וייצמן בסוגיית היחס לבריטניה אחרי מלחמת העולם השנייה, וּבסוגיית האסטרטגיה ואופי המאבק להקמת המדינה, הביאה את בן-גוריון למסקנה שיש להחליף את וייצמן כנשיא ההסתדרות הציונית".
הנשיא פרס סיפר כי הוא היה עד לדרמה סוערת זו. "השתתפתי כציר לועידת מפא"י, בקונגרס הציוני בבאזל ב-1946. בן-גוריון התהלך בו כסערה ואנחנו אחריו. בן-גוריון עמד לפרוש מהקונגרס, חיים וייצמן ניסה להרגיע את הרוחות ואת נאומו הוא שיבץ בסיפורים ומשלים, ובין היתר הוא סיפר מעשייה יהודית עצובה, על פריץ שגזר גזרות כנגד היהודים. הלכו היהודים להתייעץ עם הרבי שאמר להם לכלות פניו של הפריץ ולבקשו לבטל את הגזרות. הלכו היהודים לפריץ וחזרו מיד על עקבותיהם. הם סיפרו לרבי שבפתח ביתו של הפריץ, עומדים כלבים גדולים, הנובחים ומאיימים. אי אפשר להיכנס. הציע להם הרבי שילכו פעם נוספות ושיצטיידו בספר תהילים. ואם הכלבים יתחילו לנבוח, שישמיעו באוזניהם פרקי תהילים. היהודים שוב חזרו לרבי וסיפרו לו, "אנחנו אמרנו תהילים, והכלבים המשיכו לנבוח". זו הייתה תשובת וייצמן לאלה שהאשימו אותו, שלא השכיל לבטל את הספר הלבן. וייצמן כבש את לב הקונגרס אבל בן-גוריון השיג רוב להחליפו".
"בדומֶה לכך, בן-גוריון העריך מאוד את לוי אשכול והסתייע רבות במיומנותו ובכישוריו הפוליטיים. אשכול, בתפקידיו השונים, ובמיוחד כשר האוצר, היה דמות מרכזית בהגשמת חזונו של בן-גוריון ויד ימינו בקליטת העלייה ובהתיישבות".
פרס ציין כי "כאשר החליט בן-גוריון לפרוש, הוא ראה באשכול את יורשו הטבעי, אלא שלפתע נפער קרע. כאשר אשכול נהג לפי דעתו של בן גוריון, בגמישות וּבפַשרנות בפרשת לבון. שבעיני בן-גוריון הייתה נושא עקרוני. והוא לא היה מוכן לסלוח לאשכול על העמדה שהוא נקט. בַּיריבות הטרגית הזו בין השניים, שפילגה את מפא"י, אני הלכתי כידוע עם בן-גוריון. אבל את אשכול הכרתי מקרוב, ומעבודה משותפת לצידו בתפקידי כסגן שר הביטחון. ראיתי בו ראש ממשלה ראוי וחשוב, ותמיד הוקסמתי מאנושיותו, משנינותו, מההומור היהודי הנפלא שלו. הוא היה האיש שעודד אותי כבר במאבק הפוליטי הראשון בו התנסיתי, בנוער העובד - במאבק לכבוש את לב הנוער לתמוך בתוכנית בילטמור, בהקמת מדינה יהודית לאלתר, גם במחיר ויתור על שטח".
"ב-1947 הגיע אשכול עם אגרת מדוד בן-גוריון לקבוצת אלומות, לגייס אותי לשֵֹרוּת ההגנה. הוא נהג בי כחבר וכאח צעיר, והקשר בינינו נותר חזק עד לקרע שנוצר בינו ובין בן-גוריון. כשהתייצבתי לימינו של בן-גוריון, ויחד עמו פרשתי ממפא"י ונבחרתי למזכיר רפ"י, אשכול היה מאוכזב".
"לאחר הבחירות ב-1965 עמדתי בראש האופוזיציה. ונשאתי נאום אופוזיציוני חריף נגד ראש הממשלה, לוי אשכול. אשכול הפנה אלי מבט כועס אבל עמדה בו גם קריצת עין. הוא אמר: "אתה יותר גרוע מבגין. אבל העברית בסדר" ".
"אשכול היה אהוב לבם של אנשים רבים, קרובים ורחוקים. בהיותו איש מאוזן ביותר, נועז ויודע לפשר. תקיף, אבל לא עקשן. גמיש, אבל לא ותרן. ארצי במעשיו, וחזוני בעמדותיו. עממי, אבל לא פופוליסט. הוא שבר התנגדויות ושבה לבבות ברוחו הטובה והמפויסת ובחוש ההומור הנפלא שלו".
"בשביל אשכול הציונות הייתה קודם כל חקלאות. הוא אהב את הקרקע החרושה תלמים; את המים הנשאבים ומוזרמים אל שדות רחוקים; את הנוף כשהוא ירוק ואת השורשים כשהם עמוקים. הוא היה בנאי בחסד ואדריכל מפוכח. הוא ידע מספרים ולא נבהל מפרטים, והקדים מכחול ציירים לסרגל מהנדסים. הוא הציל את רכוש היהודים בטרם השואה והפך אותו לצינורות ההשקיה ולמפעלי התעשייה של ארץ ישראל. בתים בניכר הפכו לבתי חרושת בארץ ולצינורות מים בבית. מימי ההגנה הוא היה איש בטחון. הוא לא נבהל מעוצמת אויבינו, אבל חשש מחולשת עצמנו".
"משהחליף את בן גוריון כראש הממשלה ושר הביטחון, הוא מצא את עצמו מול מזימה ערבית להטות את מקורות הירדן, ותחת הנהגתו הסיר צה"ל את סכנת ההטיה שאיימה לחסל את "המוביל הארצי", בבת-עינו. אשכול ירש מבן-גוריון גם את הכלל הביטחוני הלא כתוב, שהביטחון מחייב שאמריקה תהיה לימיננו, וטנקים יהיו בידנו. חווית ביקורו ההיסטורי של לוי אשכול בארצות-הברית, שבו נלוויתי אליו, חרוטה בזיכרוני. אשכול לא היה מוכן להגיע לוושינגטון עד אשר הנשיא ג'ונסון יכריז פומבית ומפורשות, שארצות הברית תעמוד לימיננו. אשכול מיצה את ההצהרה הזאת עד תום, והיא הוכיחה את עצמה במשבר שהוליך למלחמת ששת הימים ובמערכה המדינית שאחריה", אמר פרס.
"אשכול עמד בראש ממשלת ישראל במלחמת ששת הימים. גם כאן הוא לא נהג כאילו זו מלחמתו של איש אחד, אלא מלחמה של העם כולו והסכים לממשלת אחדות. בדיונים המוקדמים הוא היה זהיר, ואחר כך היה נועז כדרכו. דבר שזכה להוקרה בלב העם. ואכן המים הוסיפו לזרום והאש לא דעכה".