למרות שהרחש באולם מלמד שתיכף המופע יתחיל, הרי שבבת אחת, מתפרצת לבמה נויה עם כמות אנרגיות שיכולה להאיר עיר שלמה. על פניה מרוח חיוך ענק, כזה, שלא משנה מה תהיה הבדיחה הראשונה, הצחוק כבר משתחרר מעצמו. כמות הקלוריות שהיא שורפת במהלך המופע, בזמן שהיא מקפצת מהבמה אל הקהל וחוזר חלילה מבטיחים למי שבאה לשמוע אותה לצאת מהאולם טעונה באנרגיות "חיוכיות". המופעים של מנדל מבוססים על חיי היומיום, גדושים בסיטואציות מוכרות לכל אם, נערה ו/או בעלת משפחה, כמו המטלות האין סופיות שכל אם ממוצעת עושה, המחיר שעל האישה לשלם כדי לקבל חמש דקות של הפוגה מהכאוס בבית, ילדים, בעל וכל השאר בסדר זה או בסדר אחר. הקהל, מיותר לציין, משתתף באופן פעיל, מחייך כשהוא נזכר בביתו שלו, מתפוצץ מצחוק כשהוא מזהה פגיעה מדויקת ונאנח בפולניות עסיסית כשהמחוות על הבמה מזכירות לו את השוויגער.

עוד מעט חג, ואת מופיעה כל ערב, אז מי מסדר את הבית?

נויה: "אצלי פסח כל השנה, בגלל שאין לי זמן לנקות אני מקפידה שיהיה פסח כל השנה. רגע, השאלה ברצינות? אה! ברצינות, באמת אין לי זמן לסדר, באמת אני אשמח אם מישהו יארח אותי לחג. לוקח לי הרבה זמן להתאושש מפורים, אף פעם לא הבנתי איך סדרו ככה את לוח שנה העברי! רגע אחד פורים והבית מתמלא בכמויות עצומות של ממתקים, רגע אחרי, כבר פסח וצריך לוודא שהילדים יסיימו בזמן קצר את כל הוופלים, בקיצור. אין לי זמן לנקות לפסח..."

זה בטח 'עולה' לך הרבה להופיע כל ערב..

נויה: קודם כל זה עולה בייבי סיטר, יש תקופות שאני מופיעה כל ערב, אבל בתקופות שיותר רגוע אני משתדלת להיות עם הילדים כמה שיותר. בכל מקרה, אני מקבלת את הילדים בצהריים עם ארוחת צהריים עושה איתם שיעורי בית, והם יודעים העבודה של אימא היא בערב, כמו של אחות..."

מה משקל התרומה של בני המשפחה למופעים שלך?

נויה: "אוהו, תרומה מאוד משמעותית. תודה לאל ניחנתי בתכונה טובה מבחינתי, לראות גם במצבים קשים את הזוית ההומוריסטית. זאת אומרת, הצלחתי עם הזמן לגייס כל סיטואציה שמתרחשת בבית עם הילדים או עם הבעל, אני מוצאת את הדברים שמצחיקים ובונה מהם קטע".

מי שראה את ההופעה של נויה, יודע עד כמה בעלה, אלי מנדל, דומיננטי בטקסטים שעל הבמה. "בעלי, אלי, מספק לי הרבה חומר בהתנהלות שלו, היא מאפיין את ההתנהלות הגברית, בגדול. למעט כמה יוצאי דופן, הגבר בד"כ הוא יותר פסיבי בהתנהלות היומיומית ובעלי הוא גבר מצוי, מה שמספק לי הרבה חומר".

וזה לא מביך אותו לשמוע על הבמה את כל ענייני הבית?

נויה: "הוא טוען שבשביל פרנסה, הוא מסכים לכל, הוא מעלה את הקורבן על מזבח הפרנסה. אבל גם אימא שלי מסכימה. מצד שני אימא שלי פולניה, אז מסביר הכול.." . אלי מנדל, הבעל, נמצא איתה בכל מופע, בעבודה. בתחילה ייצג רק אותה וכיום מייצר, מייצג ומשווק את מיטב האומנים והמופעים לציבור הדתי.

נויה מנדל, היא אולי האומנית והבדרנית המבוקשת ביותר במגזר הדתי ואחת הבדרניות העסוקות בארץ בכלל. כמו למשל, באדר האחרון ממש לפני היציאה לפגרת ימי העומר, כמעט ולא ניתן היה להשיג כרטיסים למופע החדש שלה, האולמות היו מלאים עד אפס מקום. כיום היא מעלה במקביל שני  מופעים: מופע לקהל מעורב ומופע המיועד לערבי נשים בלבד. במופע היא מתייחסת בזמן אמת לאתגרים שעולים מכיוון הקהל. סוגי האוכלוסייה שבאים לשמוע אותה מגוונים, נשים, נוער קשישים, חיילים ובעצם כל אחד. החומרים מותאמים לכל מופע בכל קהילה קהל דתי וקהל שאינו כזה. נויה תתחקר לפני הגעתה לאולם ותלמד קצת על הקהל שלה, תשלב בדיחות לא מעליבות בטקסט ותפתיע את השומעים בכמות המידע המודיעיני שיש לה. "הופעתי בשוהם לפני שבוע וקיבלתי מידע מודיעני מקדים, שבא לידי ביטוי במהלך ההופעה בלי להעליב או לפגוע". כשהיא משלבת במופע קטעים מהווי הישוב למשל, או קונפליקטים איתם הישוב מתמודד, נראה שהעלאתם במסגרת המופע תסייע ליישוב להתמודד איתן בהצלחה ובחיוך.

צפייה במופע של נויה אינו צפייה בבידור נטו, אלא חוויה שהקהל עובר שממשיכה ללוות אותו גם אחרי שהגיע הביתה. כשמשפחות נתקלות בסיטואציות בהן היא נוגעת במופע, במקום שזה יוביל לוויכוחים וחיכוכים או למריבות, אנשים נזכרים בדברים שהיא אמרה ו'שככה זה אצל כולם' ובמקום לריב מחייכים וממשיכים הלאה. אפשר וכדאי לבדוק את זה מחקרית, אבל נראה שבעקבות השיקוף שהיא עושה לאורחיה בקהל ולהתנהגות שלהם, אנשים משתנים ומשנים את אופיים, זה מצחיק, מקצה לקצה.

נויה: "ברבות השנים גיליתי שיש לי חיבור מיוחד לקהל. אף פעם לא ארד על קהל או שאעשה ממנו 'צחוקים', גם הנוכחות הבימתית שלי טובה, ב"ה אני מצליחה לקלוט מה הקהל אוהב. למדתי איך להפנט את הקהל זה משהו שאני מאוד אוהבת. רואים שאני נהנית, האינטראקציה, להכיר אנשים אחרים, זה נורא כיף. מגיל צעיר, יעידו בני משפחתי, תמיד אהבתי לספר סיפורים, עד היום אני נהנית מזה".

איך מתגלגלים אירועים משפחתיים, גם שם את מצחיקנית?

נויה: (צוחקת בקול) "ההתנהלות שלי היא מאוד הומוריסטית, גם עם הילדים וגם באירועים משפחתיים, בד"כ אני מצחיקה אבל לא מצחיקה כפייתית, אני יכולה להיות גם שקטה, רק כשזה קורה, שואלים אותי מיד אם אני לא מרגישה טוב. אני יודעת להיות גם ברגוע, הילדים שלי כמעט ולא רואים אותי כך, הם יודעים מתי אני רגועה ומכירים אותי גם כקשוחה".

מה, את צועקת על הילדים בבית?

נויה: "חה! הייתי השבוע מאוד צרודה, בגלל ההופעות. שואלת אותי אחת השכנות מה את צרודה? לכי תסבירי לה. הילדים שלי יודעים שהם צריכים להיות ילדים טובים כי הם יודעים שאני לא יכולה לצעוק עליהם. הם יודעים שכשאני רצינית, לא כדאי להם להסתבך איתי..."

הילדים מעירים לך על בדיחות?

נויה: "לא לא, כשהיה בני בן שלוש חזרתי ערב אחד מהופעה. למחרת הילד שואל איך היה בהופעה, "צחקו צחקו?" הבנתי שהם דואגים מהעבודה שלי. אבל אחרי שהם היו פעם בהופעה של אימא הם כבר לא מוטרדים מזה. אני לא אימא שעושה פאדיחות."

בשלב הזה של הראיון נשאלת שאלה שאני מסתקרן לשאול כבר שנים. מה עושים כשהקהל לא מגיב בצחוק המתבקש, מתאמצים? מרימים ידיים? יורדים מהבמה ומחזירים את הכסף?

איך מתמודדים מול 'צנונים'?

נויה: "יש אנשים שהם יותר צנונים ואני עוקבת אחריהם מהבמה, אנשים שקשה להם לצחוק. תמיד יש שלב שהצנון נשבר, אי אפשר להישאר ציני עד הסוף, מתישהו אני מפצחת את מעטפת הציניות והם נופלים. הם צוחקים בפה מלא, חלקם אפילו מופתעים מעצמם. הופעתי לפני שבוע בבית כנסת בירושלים ובקהל ישבה מישהי שהיא מתנדבת בארגון 'משפחה אחת', היא הביאה איתה מישהי ששכלה שני ילדים. שמונה שנים שהיא לא חייכה, ופתאום במופע היא הייתה עם דמעות של צחוק... את קולטת איזו מצווה? זה סוג של שליחות ומצווה".

את מרגישה שליחה?

נויה: "זה לא משהו שחייתי אותו הרבה זמן, אבל כעת אני מרגישה סוג של. זה לא מובן מאליו, אני מתרגשת מזה, זה מחמיא, המתנה שקיבלתי משמיים לשמח בני אדם מכל הלב, אני משתדלת להפעיל את מיומנות ההצחקה, זה לאלתר על במה, ממש שכללתי את זה, כן אני כנראה שליחה".

איך מצליחים לשמור על מופע מאד מצחיק בלי להוזיל את התכנים?

נויה: "זה במהות שלי, אף פעם לא הייתה לי נטייה למשהו זול או למשהו חסר צניעות. אני לא מקללת, לא הייתי בסיטואציה של לפגוע בבן אדם. זה לא אני, לא גדלתי כך, מי שמכיר אותי יודע שזה משהו בי. יש מופעים שאני מופיעה בקבוצה מגובשת ואני מבקשת להחמיא למישהו. הופעתי באיזה אירוע צבאי והחבר'ה אמרו לי שהם ממש אוהבים את הרס"ר. זה די מפתיע כי בד"כ שונאים בעלי תפקידים כאלה. בשלב מסוים שאלתי מי זה הרס"ר, הוא הרים את היד, ואמרתי לו שהחבר'ה שלו מאוד אוהבים אותו, הקהל מחא כפיים והייתה התרגשות גדולה. בכיף, זה אני, אני אוהבת לשמח את האנשים שבאים לשמוע אותי. הבמה היא כמו הבית - זה הכי טבעי לי, על הבמה אני מדברת כאילו זה הסלון שלי".

אם זה סוג של רפואה לנפש, או רק מופע בידורי אין לדעת. נויה מקבלת אין ספור מכתבים, מיילים וטלפונים של צופים שמעידים על כך. אנשים חולים או שכולים או שמספרים שלא צחקו ככה בחיים או שלא צחקו מאז האסון שלהם. את סוג הנתינה הזאת המאוד חזקה לנפש הצופים, קשה למדוד. רבנים שצפו במופע שלה, השוו את מה שהמופע שלה עושה לצופים לדרגת לימוד תורה ברמות גבוהות...