ותיקי האצ"ל בירושלים ציינו בשבוע שעבר 65 לנפילתו של לוחם האצ"ל, אשר בנז'ימן, ראשון החללים במרד נגד השלטון הבריטי.
לאחר טבילת האש הראשונה של האצ"ל בפגיעה במשרדי העליה ובמס הכנסה, הוחלט להעז ולפגוע במרכז העצבים של השלטון הבריטי - הבולשת והמשטרה. שוב תוכננה פעולה מתואמת בשלוש הערים הגדולות - ירושלים, תל-אביב וחיפה.
ביום חמישי, כ"ח באדר תש"ד (23 במרס 1944), התאספו אנשי חיל הקרב (הח"ק) בירושלים בחדר גדול בקומת המרתף ברחוב ש"ץ מספר 4. החדר נשכר בעוד מועד והותאם כמקום מפגש ואימונים. חלק מחדר המדרגות, שגבל עם החדר, נאטם והפך להיות מחסן נשק בלתי נראה. הבחורים הגיעו לחדר בזוגות או כיחידים, מבלי שידעו מראש את מטרת הפגישה.
ראש 'נתיב', פרופ' יהודה לפידות, באותם ימים לוחם אצ"ל על הפעולה ההיא: בשעות הבוקר הגיע איש האצ"ל משה שטיין לתחנת המוניות "אריה" שליד כיכר ציון, ומסר לפקיד הקבלה אישור עבור מספר חבילות שהגיעו מתל-אביב. מאחר שהפקיד הכיר את משה, לא שאל הרבה שאלות ומסר לו את החבילות. משה קרא לר' יצחוק הסבל וזה העמיס את החבילות על עגלתו בעלת שני הגלגלים. ר' יצחוק העביר את השקים ברחובותיה הראשיים של ירושלים והניחם על המדרכה בפינת הרחובות המלך ג'ורג' וש"ץ. שם כבר חיכה רחמים כהן, ויחד עם משה שטיין העביר את השקים התמימים למראה אל המרתף.
בעוד אנשי הח"ק ממשיכים להסתנן למקום הריכוז, הוצא חומר הנפץ מן השקים והחבלנים החלו בהכנת מטעני הנפץ. לאחר שסיימו את מלאכתם, נארזו המטענים בניר אריזה מתאים ונראו מבחוץ כחבילות של מצות כשרות למהדרין (היה זה שבועיים לפני הפסח והעברת מצות בעיר הייתה עניין שבשִגרה). האווירה במרתף הייתה מתוחה; היו שם למעלה מ-20 איש אשר חיכו בקוצר רוח כדי לדעת את מטרת הפעולה ואת תפקידו של כל אחד ואחד.
שקט השתרר בחדר כאשר נכנס אליו ירוחם ליבני (בכינויו המחתרתי "איתן"), קצין המבצעים הראשי של הארגון ואביה של יו"ר קדימה כיום – ציפי ליבני. איתן סיפר לנוכחים כי הפעם המטרה היא מרכז הבולשת הארצי, ה- Criminal Investigation Department) C.I.D) מרכז המשטרה הארצי, השוכנים באותו בניין במגרש הרוסים.
איתן האריך בהסברים, כדי שכל אחד יידע בדיוק את המוטל עליו. עם תום ההסברים, השאלות והתשובות, חולק הנשק, שכלל אקדחים מסוגים שונים ורימונים, לרבות שני אקדחי מאוזר אוטומטיים אשר יכלו לירות צרורות והיו תחליף למכונת ירייה. ארבעה בחורים, שהיוו את יחידת הפורצים והפיקוד, הולבשו במדי שוטרים בריטיים. את בגדי החאקי והחגורה השחורה לא היה קשה לקנות; הבעיה היתה הכנת הכובעים השחורים. את הפתרון מצאו יוכבד טוביאנה-גאראג'י ("בת-ציון") וחברתה מרים פשדצקי, אשר לאביה היתה חנות כובעים. מרים "סחבה" מן החנות ארבעה כובעים עם מצחיות והשתיים ישבו וצבעו אותם בטוש שחור - כך נולדו כובעי השוטרים הבריטיים.
את מטעני הנפץ - ארבע חבילות "מצות", בנות 20 ק"ג כל אחת - העבירו באמצעות מונית, שנסעה עד חזית בניין הדואר המרכזי. שם הורידו הבחורים את החבילות והעבירו אותן אל תוך בניין הרוסים, ברחוב יפו מספר 30 (המשמש כיום את משרד העבודה). בניין ארוך זה גובל במגרש הרוסים; חזיתו פונה אל רחוב יפו, אולם יש בו גם יציאה אל מגרש הרוסים, מול הבית ששימש באותה עת את משרדי הבולשת המרכזית. הבחורים עברו בתוך הבניין, והניחו את החבילות ליד פחי האשפה שבקצה הפרוזדור.
מספר שבועות קודם לכן, הגיעו למקום רחמים כהן ("גד") ואשר בנזימן ("אבשלום"), כשהם לבושים כצבעים. הם הביאו אִתם סולם ובעודם יוצרים את הרושם כאילו הם מתכוננים לצבוע את אחד המשרדים בבניין, קשרו את הסולם למעקה של חדר המדרגות. מדי פעם היה רחמים נכנס לבניין כדי לוודא שהסולם אמנם נמצא במקומו. ביום הפעולה, לפני שקבוצת הלוחמים יצאה את מקום הריכוז, שלח רחמים את אחד האנשים לבדוק אם חבילות ה"מצות" והסולם נמצאים במקום ולא נלקחו משם על ידי מישהו.
בשעה עשר בערב, יצאו החוליות למקומותיהן. קבוצת הפיקוד והפריצה, שמנתה 6 אנשים (ארבעה מהם בלבוש שוטרים בריטיים), התמקמה בפרוזדור של בניין הרוסים. הם לקחו אתם את הסולם וחבילות הנפץ והתקדמו לעבר בניין המטרה. לפני צאתם לדרך, הכניסו את בקבוקי החומצה לחורים שהוכנו מראש בתוך המטענים (בקבוקי החומצה היו חלק ממנגנוני ההשהיה). בעשותם כך רצו לקצר עד כמה שאפשר את זמן הנחת המטענים ולמנוע עיכובים מיותרים. תוך כדי הטיפול במטענים, התהפך אחד הבקבוקים והחומצה נשפכה על מעילו של אחד הבחורים. הוא הסיר מיד את המעיל והניח אותו ליד פחי האשפה כדי להימנע מכווייה.
חוליית הפורצים, שמנתה שלושה אנשים (אשר בנזימן, משה נאה וישראל לוי), הציבה את הסולם (משרדי הבולשת שכנו בקומה הראשונה, ובקומת הקרקע שכנו משרדי משטרה שונים). אחד הבחורים טיפס למעלה ושני האחרים העבירו אליו את החבילות.
חוליית הפיקוד, שכללה את מפקד הפעולה רחמים כהן ("גד"), שמרה על הסולם ושימשה אבטחה.
בעוד חוליית הפורצים עוסקת בהעברת המטענים לקומה השנייה, עבר במקום קצין בריטי בלוויית בחורה. רחמים פקד על כל האנשים שהיו ליד הסולם להיכנס אל חדר המדרגות וחיכה להתפתחויות. החלטתו הייתה, שאם יתקרב הבריטי אל מקום הסולם, ישתלט עליו באיומי אקדח ויכניס אותו אל תוך חדר המדרגות, שם ישמרו עליו עד גמר הפעולה. לא הייתה לרחמים כל כוונה לירות בבריטי, מאחר שהשתדל ככל יכולתו להימנע מקרבנות אדם ואפילו בריטים, כפי מדיניות האצ"ל. למרבה המזל, לא התעורר בלב הקצין הבריטי כל חשד, אולי משום שחלק מן הבחורים לבשו מדי שוטרים, והוא המשיך בדרכו אל תוך הבניין הבולשת.
עם הישמע שריקת המשרוקית, החלה הנסיגה. אשר בנזימן ירד מן הסולם בכוחות עצמו, והחל להתקדם לעבר שכונת נחלת שבעה. מעבר לרחוב יפו התמקמה יחידת אבטחה בת ארבעה אנשים, אשר פתחה באש לעבר בניין הבולשת. הם ירו צרורות מאקדח המאוזר האוטומטי שהיה ברשותם ונוצר רושם כאילו יש בידם מכונת ירייה. כאשר הגיע בנזימן אל יחידת האבטחה, עצר ואמר לזאב אפלבוים ("עציון"), ששימש מפקד היחידה: "נפצעתי"!
"מה פתאום אתה פצוע, הרי רצת לכאן כמו כולם?" ענה זאב.
אותו רגע התמוטט בנזימן ונפל ארצה. זאב נשא אותו אל החדר שהוכן מראש לצורך הנסיגה. חדר זה שימש מחסן לאביו של חבר הארגון אריה גור-גורודיסקי ("דוד"). ללא ידיעת האב, לקח אריה את מפתחות המחסן, ששכן בנחלת שבעה ב"חצר וילנה". הוא כיסה את החלונות בשקים וחיכה לנסוגים. איש לא חשב שיהיה צורך לטפל בנפגעים והמפגש במחסן תוכנן למסירת הנשק והעברתו למקום מבטחים.
בינתיים נסוגה גם יחידת האבטחה השנייה, שהתמקמה בחלק הצפוני-מערבי של מגרש הרוסים ואשר כללה שני בחורים ובחורה אחת, פנינה בג'יו, כדי ליצור רושם של יציאה לבילוי. הם תפסו מחסה מעבר לאחת הפינות של הכנסייה וזרקו רימונים לעבר הכניסה של המשטרה כדי למנוע יציאת שוטרים מהתחנה. לאחר הישמע אות הנסיגה, הם נסוגו לעבר שכונת מאה-שערים.
רחמים העביר את הידיעה על פציעתו של בנזימן לאליהו מרידור, מפקד המחוז, (אביו של ח"כ דן מרידור מהליכוד) אשר הורה לרעננה מרידור ("חגית") להתלוות אל רחמים ולקרוא לרופא. השניים הזעיקו את הד"ר הפנר, אשר הלך אתם לנחלת שבעה. הוא בדק את בנזימן, אשר נפצע קשה בבטנו, והודיע כי אפסה כל תקווה. כעבור זמן קצר לא נותר לו אלא לקבוע את מותו.
בינתיים חצו הבחורים את רחוב יפו והגיעו, דרך רחוב סלומון, אל המחסן בנחלת-שבעה. הם מסרו את הנשק לידי הבנות שהעבירו אותו לביתה של משפחת ארציאלי, ששכן בקרבת מקום, ברחוב סלומון. הבנות הניחו את האקדחים בבור בחדר המדרגות והסתלקו מן המקום. בעוד הנסיגה בעיצומה הגיעה המשטרה לאזור והוכרז על עוצר בכל העיר. הגברת ארציאלי חששה שמקום המחבוא בחדר המדרגות אינו בטוח דיו ועל-כן הכניסה את הנשק לתוך ביתה והחביאה אותו במגרת המקרר. (זה היה מקרר שהופעל על-ידי קרח. את גוש הקרח היו שמים בחלק העליון של המקרר, והמים שנוצרו מן הקרח, נזלו לתוך מגרה מיוחדת בתחתית המקרר. מאחר שבאותו יום לא היה קרח במקרר, היתה מגרת המים יבשה).
עקב הטיפול באשר בנזימן, נשתבשו תכניותיו של רחמים. מלכתחילה תכנן לצאת לעבודה מיד עם סיום הפעולה (הוא עבד בבית החרושת לביסקוויט "פרומין" ונרשם לעבודה במשמרת הלילה). אילו הצליח לעשות זאת (כפי שעשו שניים מחבריו), היה בידו אליבי מצוין למעשיו באותו ערב. אולם בהיותו מפקד הפעולה, נשאר במקום עד שאחרון הבחורים נסוג וחיכה עד שד"ר הפנר סיים את הטיפול באשר בנזימן. בגלל העוצר שהוכרז בעיר, השאירו את הגופה במחסן וכל אלה שנמצאו באותה עת בנחלת שבעה התפזרו בזהירות לבתיהם.
אחד הבחורים, שמעון עמרני, לא נסוג עם כולם. הוא פנה בטעות אל רחוב שלומציון המלכה (אז – רחוב הנסיכה מרי) וכאשר פנה משם לרחוב יוחנן בן-שטח (דרכו רצה להגיע לנחלת-שבעה), נתקל במספר שוטרים בריטיים שיצאו ממסעדת "הסה". הוא נתפס כשברשותו אקדח עם 14 כדורים וכן "פֶטַרדָה" (רימון התקפה פרימיטיבי מתוצרת בית). שמעון עונה קשות בחקירה, אולם לא גילה מאומה על חבריו. כעבור שישה שבועות הועמד לדין באשמת נשיאת נשק באופן בלתי חוקי ונידון ל-10 שנות מאסר.
למחרת היום נודעו מן העיתונות תוצאות הפעולה. פורסם על נזק עצום שנגרם לבניין. מן ההתפוצצויות נהרס כליל חדר האלחוט ואִתו גם חלק מן הקומה השנייה. מלחץ האוויר נופצו השמשות בכל הבניינים הסמוכים. אולם יותר מן הנזק ברכוש, נפגעה מאוד יוקרת השלטון הבריטי בארץ. לפעולה היה הד רב בעיתונות הבריטית ושאילתות בנושא נשאלו בפרלמנט בלונדון. \
למחרת הפעולה הגיעה פניה ממחלקת עבודות ציבוריות אל זגגיית שטיין לתיקון השמשות הרבות שניזוקו בהתפוצצות. משה נלווה אל אביו ויחד החלו במדידות, כדי להתאים את גודל הזכוכיות. בעוד הם עוסקים במלאכתם, ניגש אל משה מייג'ור בריטי ואמר לו ספק בלצון, ספק ברצינות:
"אתמול פוצצת והיום אתה בא לתקן."
ברגע הראשון נדהם משה מן השאלה, אולם מיד התאושש וענה:
"אינך יודע כמה אמת יש בדברך. וכי אינך מכיר את סִרטו של צ'רלי צ'פלין?" (הכוונה היתה לסרט בו ילד שובר שמשות באמצעות זריקת אבן ומיד אחריו מופיע צ'פלין כזגג ומציע את שירותיו.)
התשובה שעשעה את הקצין הבריטי והוא קרא לחבריו, באומרו:
"בואו הנה ושמעו את בדיחת השבוע".
בעוד משה ואביו עוסקים בתיקון נזקי ההתפוצצות, הלך אריה גור אל משרדי ה"חברה קדישא" וביקש שיביאו את גופתו של אשר בנזימן לקבורה. להפתעתו, נתקל בסירוב. הוסבר לו, שהם מפחדים שמא יאשימו אותם בשיתוף פעולה עם המחתרת ואולי אף יעצרו אותם. בלית ברירה, הכין אריה ארגז מאולתר ויחד עם חבריו עטף את הארגז בבד יוטה. על אורי חפץ ויוסף דנוך ("אבני") הוטל לעביר את הגופה מנחלת-שבעה.
תחילה הזמינו מונית, אולם ה"חבילה" עוררה את חשדו של הנהג והוא סירב לקחתה. לאחר מכן הביאו למקום עגלה רתומה לסוסים ואמרו לעגלון כי בחבילה עורות שברצונם להעביר. העגלון לא שאל הרבה שאלות וכולם נסעו בעגלה אל רחוב הנציב, שם הורידו את "החבילה" והניחו אותה במגרש הריק (היה זה בקרבת מקום למועדון "מנורה", שנבנה עבור משוחררי "הגדודים העבריים" לאחר מלחמת-העולם הראשונה. היום נמצא במקום בניין "בית-העם"). מיד לאחר זאת טילפנו למשטרה והודיעו כי במקום מונחת גופתו של אשר בנזימן. אבני ואורי חיכו באחת הסמטאות כדי לראות מה ייעשה בגופה. השוטרים שהגיעו למקום כעבור זמן קצר, חששו שמא ה"חבילה" ממולכדת. הם בדקו אותה מכל הצדדים ורק לאחר שהיו משוכנעים שלא טמנו להם מלכודת, פתחו את הארגז.
שעת העוצר הגיעה, ורק המשפחה הורשתה להשתתף בהלוויה של אשר בנזימן. אשר בנזימן (סמל אבשלום) היה החלל הראשון של תקופת המרד.
אשר, שנקרא בפי חבריו בשם החיבה "אושרקה", נולד בשנת תרפ"ב לאחת המשפחות הוותיקות בירושלים. לאחר שסיים את לימודיו ב"חדר", למד בסמינר למורים "מזרחי". בגיל צעיר הצטרף לבית"ר ומשם קצרה היתה הדרך לאצ"ל. רבים בארגון ובבית"ר הכירו את אושרקה, ומותו הִשרה אבל כבד על כולם. באופן מיוחד נפגעו חבריו ובני משפחתו מן הדרך שבה הועברה גופתו למשטרה, והשאלה שנשאלה בפי כול היתה, אם לא היה אפשר למצוא דרך נאותה יותר? כמובן שאיש לא ידע על הפנייה ל"חברה קדישא", אשר סירבה לקבל מידי האצ"ל את גופתו של אשר בנזימן.
אשר אליעזר בנז'ימן בנם של חיה-רחל וצבי, סייע לא אחת לאחיו הבוגרים בארגון הצבאי הלאומי בהפצת כרוזים ובשאר פעולות שהיו כרוכות בסיכון אישי. בשנת תש"א התקבל רשמית כחבר מלא בארגון המחתרת. לאחר שעבר את שלבי הטירונות נשלח לקורס מפקדים וסיים אותו בהצלחה. עם שובו לירושלים הגביר אשר (מעתה "סמל אבשלום") את פעילותו במחתרת ועקב כך נאלץ להפסיק את לימודיו. הוא פתח בית מסחר לשעונים ולתכשיטים, ששימש גם מקום-מסתור למוקשים ולכלי נשק של הארגון. לימים זנח גם את עסקיו הפרטיים כדי לעבור לפעילות מלאה במחתרת. הוא התמנה לאחראי למחסני הנשק של הארגון בירושלים ובתפקיד זה דאג להסתרת כלי הנשק, להעברתם ממקום למקום לפי הצורך ולהכנתם בשביל היוצאים לפעולה. אחר-כך התמנה לאחראי למחלקה לטיפול באסירי הארגון. בתפקיד זה היה מבקר בהתמדה את הכלואים בבית הסוהר בירושלים ובמחנות המעצר של לטרון ומזרע כשהוא מעודד את רוחם ומפיח בהם את התקווה לשיחרור. ואולם בעיקר נשא את נפשו לפעול ביחידה קרבית ומבוקשו ניתן לו כשצורף ליחידת ההתקפה על מטה הבולשת בירושלים.
בשבת בבוקר הגיעו אליהו מרידור ואורי חפץ אל בית ארציאלי. הם הוציאו את ה"כלים" מן המקרר, ניקו ושימנו אותם. לאחר שסיימו את מלאכתם, מסרו את האקדחים לידי הגב' ארציאלי, שבעזרת שתי בנות, לאה אשכנזי-וולץ וויקי אליעזר, העבירה אותם לבית-הכרם (שהיתה מחוץ לתחום אזור העוצר ועל-כן בטוחה יותר). השלוש היו שומרות מצוות ויהודיות נאמנות, (לאה אף למדה בסמינר דתי), אולם הן ראו את עניין העברת הנשק כ"פיקוח נפש" ולכן לא היססו להזמין מונית ולנסוע לבית-הכרם ולהציל בכך את הנשק של הארגון.
בלילה שבו פוצץ מרכז הבולשת בירושלים, הותקפו גם מטה מחוז הדרום של המשטרה והבולשת ששכן ביפו, וכן המטה המחוזי של הבולשת בחיפה.
משרדי הבולשת בחיפה שכנו ב"בית מושיוף", ברחוב חסן שוקרי, על הגבול החוצץ בין הדר הכרמל לבין השכונות הערביות. מפקד המחוז יעקב הלל, החליט לפקד על הפעולה באופן אישי ולסגנו נתמנה דב אפרת, שכאמור שימש מפקד הח"ק בעיר.
הכוח התוקף נחלק לארבע חוליות: חוליית החבלנים, בפיקודו של אליהו טמלר, חוליית חיפוי וכן שתי חוליות אבטחה. בפעולה השתתפו גם שלוש בנות: מרים (מיקי) דוידסון, חנה אורבך וחיה בן-צבי (סבן), ששיוו לחוליות מראה רומנטי.
כדי להקל על הפריצה, הוטמנו מטעני החבלה לילה קודם להתקפה ליד גדר-האבנים הסמוך לבניין. בשעה 9:30 בערב פרצו אנשי חוליית החבלנים את הגדר שהקיפה את הבניין, חדרו לחצר והניחו את המטענים סמוך לדלתות המרתף. לאחר מכן ניתנה פקודת הנסיגה, וכל החוליות עזבו את המקום בדרכם להדר הכרמל. אחת הבנות, חיה סבן (בן-צבי) המתינה בתא טלפון ציבורי כדי להודיע לשוטרים שנותרו במשטרה לפנות את הבניין. אולם בשל הפיצוץ המוקדם, לא הספיקה למלא את תפקידה.
הכמות הגדולה של חומר הנפץ גרמה להרס רב ואגף שלם קרס. מן הפיצוץ נהרגו ארבעה שוטרים בריטים ושלושה אחרים נפצעו.
מרים דוידסון נישאה בינואר 1944 לקצין צעיר, יליד סקוטלנד, שהגיע ארצה במסגרת הצבא הבריטי. לאחר שובם מירח דבש בן שבוע ימים, המשיכה מיקי בפעילותה במחתרת, בעוד בעלה, בדרגת מייג'ור, המשיך לעסוק בפרוייקט סודי הקשור בראדאר. בערב ההתקפה על מטה המשטרה, נערך נשף סטודנטים בטכניון והזוג דוידסון היה בין המוזמנים. מיקי ביקשה מבעלה ללכת לנשף והבטיחה להצטרף אליו מאוחר יותר. ואכן עם סיום הפעולה מיהרה מיקי לביתה, החליפה את בגדיה ויצאה לפגוש את בעלה בנשף הסטודנטים. אולם האליבי של מיקי לא עזר הרבה, ובעקבות בגידתו של יעקב חילביץ, נעצרה מיקי דוידסון, ולאחר חקירה בקישלה של חיפה הועברה לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם. היא שוחררה מאוחר יותר בהתערבות בעלה, אולם התנאי היה שעם השחרור תעזוב מיקי את הארץ ותיסע אל משפחת בעלה לאנגליה.
בתא המעצר בקישלה בחיפה פגשה מיקי דוידסון את אסתר גליקסמן וכן את אולגה לנדאו ואחותה רבקה פרל. אולגה שוחררה כעבור מספר ימים, כי הייתה כבר אם לתינוק (התינוק, עוזי לנדאו, לימים שר מהליכוד וכיום חבר כנסת בישראל ביתנו). בעלה של אולגה, חיים לנדאו, הספיק לעזוב את חיפה ולעבור לתל-אביב.
תגובות ראשי היישוב היהודי בארץ לא איחרו לבוא. בירושלים התקיימה ישיבה מיוחדת של הוועד הלאומי, בהשתתפות חברי הנהלת הסוכנות היהודית, הרבנים הראשיים ונציגי העיריות, הקהילות והמועצות המקומיות. באותה ישיבה נתקבלו פה אחד ההחלטות הבאות: הנהלת הוועד הלאומי, בשיתוף הנהלת הסוכנות היהודית, תעבד תוכנית פעולה למניעת מעשי הבריונות הפושעת.
הארגונים הציבוריים והמוסדות היישוביים מעמידים עצמם לרשות המוסדות הלאומיים בביצוע תוכנית זו. הציבור יידרש לא להירתע מפני האיומים והסחיטות של אנשי הכנופיות ולמנוע מהם כל תמיכה וסיוע.
כעבור עשרה ימים התקיימה בתל-אביב מסיבת עיתונאים, בה יצא אליהו גולומב (מראשי ההגנה ומפא"י) בהתקפה חריפה נגד שני ארגוני המחתרת, אולם עיקר דבריו כוונו נגד האצ"ל, ש"יש לה עורף ציבורי יותר רציני והיא נסמכת על מפלגה מסוימת וכל כוונתם להשתלט בכוח על היישוב".
אולם הדברים החמורים ביותר נאמרו על-ידי גולדה מאיר, לימים ראש ממשלת ישראל, בישיבה מיוחדת של הוועדה הפוליטית של מפא"י שנערכה בגבעת ברנר: "...אני כופרת בזאת שחיסול [ארגוני המחתרת] זה רק [תפקידה] של הממשלה... ואני מקבלת זאת, אם חברים אומרים שעם המשטרה אי-אפשר לעבוד. לכן עלינו לחפש דרך עם מי לעבוד כדי לחסל אותם.
דוד בן-גוריון: האם לחסל זאת אומרת להשמיד אנשים?).
גולדה מאיר: טוב, גם להשמיד אנשים.
אליהו גולומב: לא עשינו זאת לפני שנתיים בלי להשמיד אנשים? [הכוונה לסזון נגד לח"י שהתקיים בשנת 1942]
גולדה מאיר: אין לי מעצור מוסרי בנוגע לקבוצה זו, ואני עדיין חושבת כך. בן-גוריון לא צריך לשאול איך לחסל. אם יש לעשות משהו כדי שלא ייעשו דברים כאלה, צריך לחסל גם אם על-ידי חיסול כמה בחורים. אני לא שאלתי אז איך לחסל שהרביזיוניסטים לא יזרקו פצצות גם בנו. הייתי בעד זה ולא שאלתי פרטים.
אני חושבת שזה רע, שהם מביאים עלינו אסון, לא רק על קצינים בריטים ולכן מותר לעשות הכול...".
להתקפות היה הד נרחב בעיתונות הבריטית. הסופר הירושלמי של העיתון טיימס הלונדוני פרסם כתבה שכותרתה: "משטרת ארץ-ישראל עומדת מול קיר אטום". באותה כתבה נאמר כי: לנציגים יהודיים ידועים בארץ-ישראל, התופסים עמדות גבוהות, מייחסים הוצאת דיבה לפיה האדמיניסטרציה הארץ-ישראלית, ובמיוחד המשטרה ומחלקת חקירות פליליות, נוהגים באופן פסיבי ביחס לטרוריסטים ונותנים להם להישאר חופשיים ולהמשיך בפעולתם. העובדות הן שהמשטרה עושה כמיטב יכולתה, כדי לגלות את הפושעים ולהבטיח הוכחות להעמידם לדין, אך היא עומדת בפני קיר אטום. כפי שהערבים במאורעות הקודמים [בשנות השלושים] לא נתנו אלא עזרה מועטה למשטרה נגד בני עמם, הן מתוך סולידריות עם מה שנחשב בעיניהם כמלחמה לאומית, והן מפחד מעשי נקמה מצד שרידי הכנופיות הבלתי חוקיות. כן כפי הנראה גם את הציבור היהודי מניעים אותם נימוקים.
בתשובה לשאילתה, נאלץ שר המושבות, סיר אוליבר סטנלי, להפיץ בין חברי הפרלמנט דין-וחשבון רשמי ובו פרטים על מעשי הטרור בארץ-ישראל וכן מספר האבדות בקרב הבריטים.
מספר ימים לאחר ההתקפה על הבולשת הבריטית בירושלים, תל-אביב וחיפה, נתן המפקח הכללי של המשטרה, קפטן רימר ג'ונס, ראיון לסופרו המיוחד של העיתון "איוונינג סטנדרד" הלונדוני. בראיון מספר מפקח המשטרה כי "בהתפוצצויות בארץ-ישראל פעילות שתי קבוצות: קבוצת שטרן והארגון הצבאי הלאומי. שתיהן קבוצות יהודיות והן מורכבות ברובן מצעירים שהתואר המתאים ביותר להם הוא - אנשי כנופיות פוליטיות. מהם המועסקים בטרור ומהם בהדבקת והפצת כרוזים".
כעבור ימים אחדים הודיע רדיו לונדון ש"במשטרת ארץ-ישראל מקווים שאחרי מעצר 60 אנשים החשודים בשייכות ישירה למעשי האלימות, יחזור השקט על כנו מאליו".