שופטי בית המשפט העליון אילה פרוקצ'יה, אליקים רובינשטיין ויורם דנציגר קבעו כי יש להחמיר בעונשו של שוטר מג"ב, ינאי לאלזה, שהורשע בהריגת נער פלסטיני בן 17, לאחר שהשליך אותו מג'יפ דוהר.

המדינה והשוטר ערערו על עונש של שש וחצי שנות מאסר שגזר עליו בית המשפט המחוזי, והשופטים רובינשטיין ודנציגר קבעו כי יש להחמיר בעונשו ולהעמיד אותו על שמונה וחצי שנות מאסר. השופטת פרוקצ'יה בדעת מיעוט, סברה כי יש להחמיר עוד יותר ולהעמיד את העונש על עשר שנות מאסר.

בארגון חוננו, שסייע למשפחות אסירי מג"ב אלו, ציינו בעבר כי  ארבעת שוטרי מג"ב ביצעו את המעשה מיד לאחר שהמח"ט דרור ויינברג הי"ד ו-11 מחבריהם נהרגו בפיגוע בציר המתפללים בחברון.

"ארבעת השוטרים נקלעו למצוקה בטחונית שהם לא אחראים לה. לא ניתן לשפוט אותם או לעמוד במקומם. הם פעלו מיד לאחר הרצח. הארבעה פעלו בשל חוסר תגובה ומתוך תיסכול", אמר יו"ר חוננו, שמואל (זנגי) מידד.

השופטת פרוקצ'יה כתבה "לא בכל יום פוקד את בית המשפט מקרה שאופי הסטייה הנורמטיבית המאפיינת אותו מגיע למימדים כה קשים וחמורים, שספק אם היכרנו בעבר. לחשוב כי מעשי הזוועה בהם הורשע המשיב, החותרים תחת יסודות בסיסיים של צדק והגינות האנושית, יכלו להתבצע בידי אדם מן היישוב, שגדל והתחנך בישראל, למד במוסד חינוך ישראלי, שירת בצה"ל כלוחם, וכבעל תפקיד שיטור צבאי, קשה לתפיסה ולהפנמה. מעשי המשיב וחבריו הם אכן מזעזעים על-פי כל קנה מידה אפשרי, במיוחד בהיותם אנשי צבא ואנשי משמר הגבול במדים, המבצעים תפקידים של אכיפת חוק, אשר הפרו את החוק ואת ציוויי המוסר האנושי והיהודי הבסיסיים ביותר, ופגעו בערכי זכויות אדם באופן העמוק, המהותי והחמור ביותר האפשרי", כתבה השופטת

"חומרתם המופלגת של מעשי המשיב בנויה כמה רבדים. בראש ובראשונה, משתקפת החומרה בפגיעה הפיסית הנוראה שניחתה על המתלוננים התמימים, על לא עוול בכפם, ובמכת המוות שהונחתה על אדם צעיר שהלך לתומו בדרך. שנית, מעשי המשיב בחבורה התאפיינו לא רק בפגיעות פיסיות חמורות, ואף פאטאליות, אלא בהשפלה וביזוי של קרבנות ההתעללות. הקרבנות שנחטפו, הוכו ועונו, הושפלו בשל מוצאם בלבד, והיו נתונים בחוסר ישע מוחלט בידי קבוצה של חיילים ישראליים ששלטו בהם בכוחם ובנשקם, ללא כל יכולת להתגונן. אולם החומרה אינה מתמצית אף בפגיעות הפיסיות והרגשיות בלבד".

עוד ציינה השופטת כי התנהגותו לאורך המשפט לא חשפה הפנמה, מודעות והבנה לחומרת מעשיו, ולא כל שכן, חרטה. הוא לא היסס שלא להתייצב לדיוני בית המשפט, ונדרשו צווי הבאה להביאו.

"על רקע הדברים האמורים, נראה לי כי אין מנוס מקבלת ערעורה של המדינה, ומהחמרה משמעותית בעונשו של המשיב. מסר הגמול, ההרתעה וההוקעה ממעשי התעללות נפשעים של ישראלים כלפי בני העם הערבי בשל מוצאם, לא יועבר בעוצמה הנדרשת בלא החמרה כזו, במיוחד כאשר הפוגעים הם אנשי צבא ומשטרה. בשיעור ההחמרה, התחשבתי בשיקולים לקולא, וייחסתי להם משקל יחסי הולם, וכן הונחיתי על-פי העקרון כי ערכאת הערעור אינה נוהגת למצות את הדין עם הנאשם.

אציע, אפוא, לקבל את ערעור המדינה, ולהחמיר בעונשו של המשיב באופן שבמקום עונש מאסר בפועל של שש וחצי שנים שנגזר עליו בבית משפט קמא, הוא ירצה עונש מאסר בפועל של עשר שנות מאסר בפועל בניכוי תקופת מעצרו מיום 18.4.03 עד 26.1.04".

השופטים רובינשטיין ודניצינגר סברו כי עונש של עשר שנים הוא מעט מוגזם, "משני טעמים סבורני כי יש להעמיד את העונש על שמונה וחצי שנות מאסר, ולא עשר כפי שהציעה חברתי. הטעם האחד הוא התסמונת הפוסט-טראומטית ממנה סובל המשיב, שאובחנה על-ידי הפסיכיאטר המחוזי במיוחד בחוות דעתו המשלימה. הטעם האחר הוא גזר דינו של השותף באסם, שעליו נגזרו ארבע וחצי שנות מאסר בפועל; לדידי, גם אם בצדק ציינה חברתי כי תפקידו של המשיב היה דומיננטי – ואוסיף כי באסם הורשע במסכת קלה יותר (לרבות סיוע להריגה להבדיל מהריגה בה הורשע המשיב) – עדיין אין להלום פער של למעלה מפי שניים בעונש ביניהם".