על ציר הזמן, עטיפות הדיסקים של אתי-אסתר אנקרי מספרות דרך. באלבומה הראשון, 'רואה לך בעיניים', פניה ממלאות את תמונת השער, והיא מביטה אל האוחז בדיסק בישירות בלתי מעפעפת. בשלישי שלה, 'למרות ובגלל', היא מופיעה בלבוש קצר. באלבומה הרביעי 'ים' היא כבר מסתתרת מאחורי חצי וילון, ועל העטיפה של 'מיליונים' היא נותנת לציור של נמלים לתפוס את מקומה. מעטיפת הדיסק החדש, שלכבודו התכנסנו, ניתן ללמוד על מקומה הנוכחי: לא רק שתמונתה נעדרת, אלא שבמרכז מונח מגן דוד. המילה הראשונה בו היא 'בס"ד'.
לדיסק הזה, החדש, אנקרי גם לא מעניקה שם. כותרתו מעידה על תוכנו: 'אתי אנקרי בשירי רבי יהודה הלוי'. נטו. נקי. כמו אתי אנקרי של היום.
מי שהשם 'אתי אנקרי' עוד גורר אצלו אסוציאציה של יוצרת תעוזתנית, מאופרת באדום עז, צועקת על במות, יש לו הרבה מה להשלים. התעוזתנות הוחלפה באומץ מאופק של אמת לא מתפשרת, והישירות הופנתה כלפי פנים וכלפי שמיים. נראה כי ככל שאנקרי שקטה יותר, נקייה משפתונים ובוטות, כך היא שופעת יותר: יותר אמת, יותר תוכן, יותר שלווה פנימית מקרינה וכן, גם צלילות מוסיקלית.
המושגים הרגילים לא מתלבשים על אנקרי. מי שינסה להלביש עליה כובע של 'חוזרת בתשובה', להדביק על שנות היצירה שלה את המושג 'קריירה' ולדבר איתה במילים של 'אז' ו'עכשיו', פשוט יפספס. כתלמידה של ימימה אביטל ז"ל, שתרה באופן תמידי אחר הדיוק, היא פשוט היא. פוסעת צעד אחר צעד בדרך ההולכת ומתהווה יום יום ולא בכותרות.
נר לר' יהודה הלוי
"ואני כילדה קטנה מקפצת ומדלגת בשבילי גן נפלא, מריחה שושנה וורד ואוספת אבנים טובות. איזה מזל, איזה מזל! לו הייתי מבינה מתחילת הדרך איזה אוצר מונח לפני, ודאי הייתי קופאת על מקומי מחיל ורעדה", כותבת אנקרי על עבודת איסוף וליקוט השירים לדיסק החדש. "אני חושבת שכל פרויקט הוא ככה" היא אומרת היום, שבועיים בערך אחרי סיום ההקלטה האחרונה. "לא סתם דברים נבנים בשלבים. 'זממה שדה ותיקחהו', כל פעם זוממת עוד שדה ולוקחת. אחרת זה היה גדול מנשוא. כך זה גם היה עם שיריו של רבי יהודה הלוי".
הדיסק החדש של אנקרי נולד מתוך פרויקט שהכינה לפסטיבל העוד המתקיים מדי שנה בבירה. לפני כשנה פנו אליה המארגנים וביקשו שתעלה מופע מקורי משיריו של אבן גבירול או רבי יהודה הלוי. לבחירתה. אחרי שהעמיקה מעט ביצירותיהם של השניים, בחרה בריה"ל. "כשקראתי בהתחלה את השירים שלו אמרתי 'בעזרת ה' יהיה בסדר, אני אתחבר', וככל שנכנסתי, הגעתי לכאלה מקומות שהרגשתי שאני יושבת עם מורה ולומדת. זה היה עונג צרוף".
ריה"ל כתב כאלף שירים, מה שעשה את מלאכת המיון מורכבת למדיי. אנקרי בחרה את החומר באפן אינטואיטיבי, אחרי עבודת קריאה אינטנסיבית. "נתתי לפנימיות שלי לדבר ולא הפרעתי. בחרתי שירים שהרגשתי שאני יכולה להגיד אותם".
העובדה שחלף מילניום שלם מאז שנכתבו המילים כלל לא הפריעה לאנקרי: "לנשמה אין מושג של זמן. הרגשתי שאני עושה איתו תהליך של תשובה על התשובה שלי. כדי לכתוב את הלחנים, אני חוזרת על שיר המון המון פעמים. כך אני רושמת אותו בתוכי, והוא מתחיל להדהד בי ולהעלות לי כל מיני רשמים. הייתי מתעמקת בשיר שעות, מגיעה לכל מיני דקויות ומתחילה להרגיש מאיפה ריה"ל כתב אותו. כשנכנסתי פנימה, ראיתי שזו לא כתיבה מקרית ולא סתם חריזה. הוא מתחיל עם משהו, עובר תהליך ומסיים, תוך ציטוטים מתהילים ומהתורה, אותם הוא מזכיר ומפרש. זו חוויה מדהימה".
ב- 18 השנים האחרונות, מאז צאת הדיסק הראשון שלה, הלחינה אנקרי שירים שגם את מילותיהם כתבה בעצמה. 10 ו-20 שנה קודם, היא כתבה לחנים למילים של יוצרים אחרים.
אלבום משירי ריה"ל הוא פחות שלך?
"אני מרגישה שהוא מאוד שלי. היה שם גם סוג של חופש שאין לי כשאני כותבת את הטקסטים. כשאני כותבת את המילה, הכובד של הטקסט לוקח לי משהו. וכאן, היות שלקחתי את המילים כתבנית קיימת, המנגינה פשוט עפה לתוכם".
"התמסרתי למה שבא, גם אם זה לא החמיא לי כל כך לקול. לקחתי על עצמי אתגרים קוליים, מתחתי את עצמי. מאוד נהניתי. מאוד".
כתבת על ריה"ל שליבו הוא 'לב היוצר ההומה ליוצרו'. נשמע שאת חשה סוג של הזדהות שבין יוצרים.
"הרגשתי שהוא מאוד מחזק לי את הקשר שלי עם ה', כי דרך הטקסטים הוא הסביר את נפשו, ולהתעמק בטקסטים זה להתעמק בנפש הכותב. להיכנס לנפש של ריה"ל זה למתוח את עצמך למעלה. הוא עובר מסעות של תשובה בכתיבה שלו, של התחבטויות, של שיחה עם הבורא, הוא מבקש להיות עבד ה', מבקש מחילה".
ואנקרי מביאה פן נוסף: "הוא כל הזמן משנה פנים, כמו בשיר השירים. הוא מדבר מהאישי שלו, ואז הוא מדבר מכנסת ישראל, ואז הוא מדבר מהבורא, וכבר את לא בטוחה מי מדבר ומאיזה מקום, ובעצם הכל הוא אחד".
האזנה לדיסק מזמינה לחן חדש לפיוט "ידידי השכחת" המושר בבתים רבים בשבתות ובמועדים, וגם מוסיקה מתוקה ל'עבדי זמן' המדוקלם בפי כל. אנקרי מתפלאה שהשירים מוכרים. "באמת? לא ידעתי. הגעתי אליהם ממקום נקי".
מה את חושבת שריה"ל היה אומר על הדיסק?
"הדלקתי לו נר מידי פעם וביקשתי ממנו עזרה. הרגשתי שהוא בסדר עם מה שקורה, כי הרגשתי שיש השגחה. אני מרגישה ביצירה אם יש ברכת הדרך למה שאני עושה, או שאני סתם נדחפת למקום לא נכון. הרגשתי שזה מבורך. אני מקווה שזה נכון".
הדיסק של אנקרי נפלא. באמת. המוסיקה עשירה מאוד, מגוונת ומעניינת, והביצוע הקולי מדהים. השירים שנבחרו מעוררי מחשבה והשראה, והזרימה בין המילים למנגינה ובין השירים עצמם מפכה ומחייה. אבל מי שמחפש עוד 'מיליונים', 'הו אהבה גדולה שלי' ושירים מזומזמים דומים, לא ימצא. השירים ייקלטו ויתחבבו לאחר מספר האזנות, אבל הם לא פיזמונאיים. "השירים לא כתובים בצורה שבלונית של בית-פזמון", מסבירה אנקרי, "לכל שיר יש כמה חלקים, צריך זמן כדי לקלוט אותם".
כשאת יוצרת, את חושבת על איך ייקלט השיר וכמה ישמיעו אותו?
"יש את העין והאוזן פנימה, לחוט של היצירה, ויש גם את העין הנוספת, שמקשיבה איך זה נשמע בחוץ, אבל כמעט כל המשקל הוא על ה'פנימה'. יש גם את התגובות של הנגנים והמפיק המוסיקלי שמביעים את דעתם. יצירה זה כמו למצוא קצה של חוט שאת מתחילה ללכת איתו, וכל מה שאת צריכה לשמור זה שהוא לא יהיה טלאים טלאים, אלא שתהיי נאמנה לו".
הנגנים אמרו לאנקרי ששירי האלבום נשמעים להם כמו האילתורים החופשיים שלה על הבמה, מה שאין בדרך כלל בשירי אולפן בנויים. "והלחן באמת בא מהמקום של החופש המוסיקלי. אני מקווה שהשמחה שהיתה אצלי ביצירה עוברת".
ובכל זאת, חושבים על הפלייליסט, על המכירות?
"כשאני כותבת, אני כמעט לא מסתכלת החוצה. עכשיו זה שלב שכבר סיימתי, וכעת יש מתח סביב העניין של יקנו או לא. כמה שאני רוצה להיות אדישה לזה, יש לי רצון גדול שזה יצליח. אבל בדיסק הזה, שלא כמו בדיסקים הקודמים, אני לא עוברת בין תחנות הרדיו לבדוק אם משמיעים אותי, מה שבדרך כלל עושים. אני שולחת משהו לאוויר, מבקשת שזה יבורך מאת ה' כי זו באמת חתיכת שדה שהרבה זמן עבדתי עליו, ובמיוחד שמדובר ברבי יהודה הלוי. אבל אני מניחה את זה וממשיכה הלאה".
נולדה למוסיקה
אסתר (אתי) אנקרי נולדה לפני 46 שנה בלוד, בבית רווי מוסיקה. אביה, שהתגורר בילדותו ברובע האיטלקי של תוניס, היה יותר בכיוון של רומנסות ואופרות, ואימה היתה מחוברת יותר למוסיקה ערבית ומצרית. "כל מה שהיה ברדיו נכנס גם הוא הביתה. אני זוכרת את אמא שלי מדיחה כלים ושרה, מרדימה תינוק ושרה. כך גם סבתא שלי. אני לא המצאתי את זה". אנקרי מסבירה שהיא לא ממש בחרה בעיסוק בשירה ובמשחק באופן המקובל של המושג: "זה קרה כמו משהו שמוליכים אותך אליו. מגיל מאוד צעיר אני זוכרת את עצמי רוקדת-שרה- משחקת. בבית, בגנים, בכל התמונות אני תפקיד ראשי. תמיד היה לי ברור שאני זמרת ושחקנית. אף פעם לא היו לי שאלות".
אחת התחנות במסלול אותו סימנה אנקרי לעצמה היה להקה צבאית, אך לאכזבתה היא יועדה למשרד הביטחון. "זה היה לי מאוד קשה. הייתי עקשנית ועשיתי עוד בחינות, וכל מה שאני זוכרת משנה וחצי במשרד הביטחון זה את האצבע על החוגה של הטלפון לחיל החינוך שיקבלו אותי. בסוף קיבלו אותי".
היה שווה את המאמץ?
"היה שווה רק כדי לדעת שלא הפסדתי", היא אומרת בלי ציניות, "שלא היה חלום לא ממומש. ה' אמר לי 'בואי תראי שאת לא מפסידה'. הלהקה לא ענתה על הציפיות המוסיקליות שלי".
אחרי השחרור היא החלה ללמוד משחק, המשיכה בלימודי נגינה ופיתוח קול וסומנה כהבטחה גדולה. הכיוון המקצועי שלה קיבל תפנית לאחר שהתקבלה לסרט הטלוויזיה 'לחם', שבעקבות צילומיו סולקה מבית הספר למשחק עקב היעדרות משיעורים. "השגחה פרטית", היא אומרת, "המהלך הזה חידד לי שהכיוון שלי הוא מוסיקה".
לאחר תקופה של לימודים בבית הספר למוסיקה 'רימון' היא הופיעה בבמות שונות, אך הפריצה המוסיקלית הגדולה הגיעה לאחר זמן. הדיסק הראשון יצא כשהיתה בת 28, ומייד נסק לגבהים. 'רואה לך בעיניים' הביא קול וירטואוזי, מוסיקה עשירה ולא מיינסטרימית עם נגיעות אתניות, מילים לא שגרתיות ואמירות לא מתפשרות בנושאי חברה, משפחה ועוד ('רואה לך בעיניים', 'לך תתרגל איתה', 'לוליטה'). היכולת הקולית, הגיוון המוסיקלי והביקורת החברתית המשיכו ללוות אותה בכל האלבומים שהוציאה אחר כך. השניים הבאים היו 'קראת לי אסתר', ו'למרות ובגלל'. האלבום השלישי 'ים', שיצא לפני שמונה שנים, כבר הצביע על המפנה בכיוון החיים של אנקרי עם השירים 'ברוך ה', 'יציאת מצרים', והאחרון, 'מיליונים', הביא איתו את השיר 'מלך', המבטא כמיהה למלך האמיתי, 'מים חיים' שהוא רצון לחבר בין שמיים וארץ ו'מלכויות' המדבר על אהבת ה' ועל השפע שהוא משפיע בעולם. מלבד אלה הוציאה אנקרי במהלך השנים דיסק של הופעה משותפת עם דוד ד'אור ואלבום 'מיטב'.
את כבר שנים ארוכות בעולם הזה, שבו מעבירים ביקורת על יצירות שבהן השקעת את עצמך, את זמנך והמון מאמצים. איך מתנהלים עם זה?
"תמיד כשמחניף זה מחניף וכשזה פוגע זה פוגע. לצערי אני עוד לא במקום שזה לא מזיז לי לכאן או לכאן. אני מקווה להגיע לדרגה הזאת, כמו שאמר הבעל שם טוב, שזה לא משנה אם מחמיאים לך או בזים לך, צריך להבין שכולם שליחים של המקום. זו מטרה שאני רוצה להגיע אליה. אני גם קוראת ביקורת לא מייד. אני יכולה להבחין אם הביקורת היא עניינית וכן מלמדת או שזו השתלחות אישית לא הכרתית".
איך את מתמודדת עם החשיפה? את כותבת משהו מאוד אישי. ואז זה יוצא החוצה והופך לנחלת הכלל.
"זה לא מקצוע נורמלי, זה מקצוע שבאמת לא בוחרים בו. יש בזה אחיזת עיניים. כשהייתי צעירה נורא רציתי לקבל הכרה ולהתפרסם, לקבל חותמת על מה שאני עושה. היום אני חושבת שזה פשוט דחף שיותר חזק ממני, זה ייעוד. אם אדם מסתכל בעיניים פקוחות על הדבר הזה, הוא מבין שיש כאן המון הקרבה. זה לא טוב להיות מפורסם - זה מזיק. לא טוב להיות מרוח על העיתונים ושעשרות אלפי אנשים יודעים על קיומך. נאמר 'אין הברכה שרויה אלא בסמוי מן העין' וכאן זה הפוך לגמרי. ובן אדם שיש לו כלים להתבוננות פנימית לא עושה את זה לעצמו. עושים את זה כי חייבים".
אבל לאמירות האלה, שנאמרות בצורה פסקנית ומתוך תוכה, יש גם צד שני. ההתחבטות של אנקרי נראית קיומית כמעט. "אבל יש לזה גם יתרונות. בסך הכל אני אוהבת מאוד את מה שאני עושה, אני אוהבת לשיר, זה כלי לריפוי אצלי, ואני מקווה שזה גם נותן למי ששומע, אז יש צד חיובי ואני מעדיפה להתרכז בו. לשיר זה טוב, ובמיוחד שירים של ריה"ל שזה תפילות. אני מודה לה' ושמחה שהוא נותן לי לשיר לו".
את יכולה לדמיין את עצמך מפסיקה לשיר?
"אנחנו יכולים להפסיק לעשות כל דבר. הדחף לכתוב ולשיר - זה משהו שאתה עושה. מכאן ועד להוציא החוצה, לפרסם ולהיות מוצר של הדבר הזה, זה כבר משהו אחר. וכמובן שכל זמן שאני בוחרת להיות בזה, אני רוצה שזה יצליח. אבל יש שם משהו עם המילה קורבן- הקרבה".
במחיצתה של ימימה
ליותר מרגע אחד במהלך השיחה נדמה שמולי לא יושבת יוצרת מוסיקלית שקטפה פרסים ותארים ומכרה מאות אלפי דיסקים, אלא מורה למודעות עצמית, שנמצאת בעבודה פנימית מתמדת.
מטפחתה של אנקרי מכסה את כל שערות ראשה, ובפיה, כפי שכבר היה ניתן לראות, מילות אמונה ועבודת ה'. בעבר אמרה אנקרי כי היא ביקשה לחזור בתשובה כבר בגיל התיכון, אך חששה למצוא את עצמה קופצת למקומות לא לה. היא החליטה קודם לגדול, לחיות את החיים בלי להצטער כל הזמן, ולהחליט מאוחר יותר. לפני 15 שנה הגיעה העת, והיא החלה ללמוד אצל ימימה אביטל ז"ל.
"הגעתי לנקודה שבה המעיינות הפנימיים שלי כבר עכורים ואני צריכה מים חדשים כדי להחיות את עצמי, וה' זימן לי את ימימה. הגעתי אליה כאילו במקרה. פשוט מישהו אמר את השם שלה וידעתי שאני רוצה לבוא וללמוד. לא היו צריכים להסביר לי הרבה. כששמעתי את הקול שלה הרגשתי שהגעתי הביתה, שהיא נותנת תשובה למשהו שאני מחפשת. החומר שלה כל כך עשיר. יש שם מילים שהן שירה צרופה, שרק להתקרב אליו ואתה מרגיש שפתחו לך דלת לאינסוף אפשרויות.
"התחלתי לעבור תהליך של למידה שנקרא 'פיתוח חשיבה הכרתית'. הלימוד הזה נותן לך כלים להכיר את המתרחש הפנימי ביחס למתרחש החיצוני, וזו דרך לתיקון מידות ולריפוי הלב. בעצם אז התחיל תהליך של תשובה בלי שידעתי".
תשובה לפי לשונה של אנקרי משמעותה "לקבל תשובה למקומות פעורים ופתוחים". הלימוד אצל ימימה ארך 7 שנים, והיא היתה ועודנה מורת דרך. היום אנקרי מלמדת בביתה את דרך 'החשיבה ההכרתית' ומאוד נהנית.
אז ב- 15 שנים האחרונות היו בעצם שני מסלולים, אחד מוסיקלי והשני פנימי?
"מבחינתי השירה היא גם תשובה. השירה שלי היא ממקום מאוד פנימי. פה ושם אני שחקנית ויכולה לכתוב גם על דמות שהיא לא אני, או שירים מוחצנים, אבל באופן כללי השירה היא תפילה. זה כמו התבודדות כזאת, אתה שר ממקום שבו אתה נמצא".
צעד ועוד צעד
דווקא כשימימה נפטרה, או אולי בגלל, אנקרי החלה לשמור שבת. שביתה ממלאכה בשבת, יש לחדד, היא משמעותית יותר אצל אומנים מאשר אצל בעלי מלאכה אחרים. כל ההופעות של 'ליל שישי' נזרקות מהלו"ז, והאומן מוותר על במות, קהלים והכנסות לא מעטות. אחר כך בא הוויתור על ההופעה ב'שבתות וחגים', סידרת טלוויזיה בה גילמה דמות שיש לה מערכת יחסים עם גבר. התפקיד הזה כבר לא התאים לה.
יש לך המון אומץ ללכת הלאה עם האמת הפנימית שלך. אחרי השבת באה השמלה, אחריה כיסוי ראש חלקי ואז מלא.
"אני עדיין מופיעה בפני גברים ונשים".
אבל מה שעשית עד היום זה צעד!
"נכון. ולפני כל שלב כזה יש התמודדות, זה חתיכת עניין. את מדברת על זה שאני אמיתית. אני מחזיקה בהתבודדות, ברוך ה', ומדברת עם ה' שעה ביום, ובדרך הזאת אני מגלה כמה אני שקרנית כל הזמן. כי הוא מספר לך על עצמך, והוא שובר לך מיתוסים על עצמך".
על כיסוי הראש סיפרה אנקרי בהזדמנות אחרת שמאוד רצתה לעשות את הצעד הזה, אבל חששה לחבוש מטפחת ולעלות לבמה. דווקא חברתה הטובה, לאה שבת, היא שאמרה לה "מה העניין? תשימי מטפחת ותעלי על הבמה", וכך היה.
עבור אנקרי עבודת ה' היא משהו תמידי, יומיומי, התובע מהאדם לבדוק איפה הוא נמצא והאם מה שהוא עושה הוא נכון או לא. אבל, היא אומרת, זה תהליך מוכר כבר שנים ארוכות. "ככה זה גם בשירה. אני יכולה לשיר שיר 100 פעמים עד שאני מגיעה להרגשה שזה נקי מקליפות, אבל אם אני אשיר עוד 100 פעמים, אני אמצא מקום חדש לא נקי.
"אותו דבר במשחק. אם שחקן ייקח את העבודה שלו על הבמה ורק יעמוד מול ה', הוא יעשה בדיוק אותה עבודה, כי שחקן לא מדקלם טקסט, הוא מחפש את האמת של הטקסט בתוכו. וזה כל כך קרוב לאמת. זה רק עניין של שינוי התבוננות".
איך את רואה היום הופעות שלך או שירים שלך בעבר?
"אני מקבלת אותם. גם כשאני לא מקבלת, אני מקבלת את זה שאני לא מקבלת. באמת. יש דברים שעליהם אני אומרת 'זה דווקא שיר טוב', ויש אחרים שאני מבינה שזו היתה טעות לכתוב אותם. לא כל שטות שעולה לך בראש אתה צריך להנציח. אבל אני מקבלת את זה. באמת. גם אם זה מביך אותי. תשובה היא עניין של פיוס עצמי קודם כל. אם אתה דוחה את עצמך ואתה חושב שאתה בן אדם מאמין, אז תבדוק טוב, כי אתה בטח משקר. כל פיסה של דחייה עצמית מסתירה את דחיית ה' יתברך, כך לעניות דעתי".
את לא מסתכלת לפעמים במראה ואומרת 'וואו, לאן הגעתי ולאן עוד אגיע'? אולי יום אחד תפסיקי ליצור?
"יש בי הכל, פחדים והיסוסים מכל הסוגים, וכל העניין הוא - ואת זה לומדים בלימוד של ימימה - לשייך כל דבר למקומו. פחד שייך ל'מיותר'. להסתכל על עצמך במראה ולחשוש לאן תגיעי זה דמיון. דמיון באמת מפחיד, אבל הוא דמיון".
קריאת כתבות וביקורות על שני הדיסקים האחרונים שהוציאה אנקרי, מלמדים כי האנשים בתחום מפחדים שאנקרי תעזוב אותם ותלך לעולם 'ההוא', של התורה והמצוות.
אנשים כמעט נעלבו מזה שעשית תהליך של תשובה.
"לפעמים אני מרגישה שאנחנו קבוצה של נשמות שירדו לעולם בדור מסוים, ואם מישהו כותב על משהו שעשיתי, זה מעיד על קשר ושייכות. אני מנהלת דיאלוג פומבי, כי ככה המקצוע הזה, ואם מישהו מרגיש שאני נלקחת, זה כאילו הוא אומר שהוא מרגיש קירבה אלי, ואני מברכת על זה דווקא. אני מתעקשת על זה שאין בינינו פירוד, ואני דווקא מצליחה לראות את זה ברוך ה' דרך קשר שלי עם אנשים ובהופעות, שם נהייה משהו מאוד ביחד, גם עם אנשים שנראים מאוד שונים".
יש לך חברים מ'פעם' שניתקו קשר בעקבות השינוי במסלול חייך?
"יש אנשים מסוימים שההשתנות שלי לא היתה קלה עבורם. אבל אם מסתכלים פנימה רואים שזו לא ההשתנות שלי אלא משהו ביחסים שצריך בירור. לאחרונה אני בכלל חושבת לא אם יש לי חברים טובים, אלא אם אני חברה טובה".
בימים אלו אנקרי מעט מותשת. העבודה על הדיסק הסתיימה ולוח השנה, כלומר, הניקיונות לפסח, אינם פוסחים גם על בתים של זמרים או יוצרים.
היא מתגוררת ביישוב ליד מודיעין, נשואה ואם לשלושה. בנה בן ה-16 אפילו היה אורח בדיסק וניגן בפסנתר. "זה היה מרגש", היא מודה, "אני אוהבת את הנגינה שלו". מלבד זאת איננה מכבירה מילים על הבית. הפרטיות הזאת היא דרך לכבד את הבעל, שהוא גם מנהלה האישי, את הילדים ואת חיי המשפחה.
אחרי החג והמנוחה שיזמן לה מתכוונת אנקרי להמשיך להריץ את המופע 'אהבה גדולה שלי', ובעוד מספר חודשים להעלות גם כמה מופעים של שירי הדיסק החדש. במקביל, היא מתכוונת לחזור ליצירת דיסק שירי ילדים שעמדה לפני השלמתו אשתקד, רק שאז הגיע פרויקט ריה"ל "ועקף אותו".