בית משפט השלום בירושלים דחה היום את תביעת משפחתו של בני המחבל ממסעדת סבארו שבירושלים לפיצויים על נזקי רכוש שאירעו להם בשעת פיצוץ בית המחבל.
נזכיר כי לפני כשמונה שנים ביום ה - 9.8.01 ביצע המחבל עז אדין מצרי פיגוע התאבדות במסעדת סבארו בירושלים. בפיגוע נרצחו 15 איש ונפצעו 107 אנשים פציעות בדרגות שונות של פציעה. ביום ה-4.8.02 פוצץ הבית בו התגורר המחבל בכפר עקאבה בנפת ג'נין. התובעים הם בני משפחתו הקרובה של המחבל. טענתם הייתה כאמור שבעת הפיצוץ נגרמו להם נזקי רכוש שונים שבגינם תבעו פיצויים.
בית המשפט מציין בהכרעתו לדחות את תביעת המשפחה כי "בתקופת האירוע (בשנת 2001) בוצעו כ-14,000 פיגועים נגד החיים, הגוף והרכוש של אזרחים ותושבים ישראלים חפים מפשע ובהם זקנים וילדים, גברים ונשים. למעלה מ-600 אזרחים ותושבים של מדינת ישראל נהרגו. למעלה מ-4,500 נפצעו, חלקם באורח קשה ביותר". השופט יואל צור קבע שפעולת הריסת או אטימת בתי מחבלים הנעשית לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה שעת חירום היא פעולה חוקית. לעניין זה הוא הסתמך על פסיקת בית המשפט העליון שקבע שפעולה זו של הריסת מבנים נועדה להרתיע מחבלים בכוח והיא מתיישבת עם המשפט הבינלאומי .
השופט צור ניתח את הוראות חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב-1952 וקבע שפעולת הריסת בתי מחבלים ואטימתם היא "פעולה מלחמתית" כהגדרתה בחוק הנ"ל. סעיף 1 לחוק הנ"ל קובע שפעולה מלחמתית היא "לרבות כל פעולה של לחימה בטרור, במעשי איבה או בהתקוממות, וכן פעולה לשם מניעתם של טרור, מעשי איבה או התקוממות שנעשתה בנסיבות של סיכון לחיים או לגוף". לעניין זה הסתמך השופט צור על פסיקת בית המשפט העליון שקבעה שבהגדרת "פעולה מלחמתית" ניתנה הגדרה רחבה הכוללת כל פעולת לחימה בטרור, לרבות פעולה יזומה של מניעת טרור, וכן קבע שהתיקון לחוק הנ"ל, שכלל את ההגדרה הנ"ל, הוא מידתי ואינו מעורר כל קושי חוקתי שכן מטרת הפעולה של הריסת בית המחבל היתה מניעתית והרתעתית, למנוע פעולות טרור עתידיות ולהרתיע מחבלים מלפעול פעולות התאבדות דומות בעתיד.
עוד קבע השופט שבזמן פיצוץ הבית, היה חשש כבד שהכפר העויין בו בוצעה הפעולה ושממנו יצאו לא מעט מחבלים, יתארגן ותתעורר מהומה בין בני הכפר לחיילים. הוא מציין כי הפיצוץ בוצע בשעות הלילה כדי להקטין עד כמה שניתן את סיכון הכוחות וכדי למזער את כמות האוכלוסייה שהייתה בעת הפעולה ולמנוע התקהלות שתאפשר למחבלים להסתתר ולפגוע.
השופט קבע שלא היתה כל רשלנות מצד החיילים בעת שביצעו את פיצוץ בית המחבל.לא רק שלא היתה כל רשלנות, אלא שהיתה זהירות יתר מעבר לנדרש. ניתן לראות זאת מהראיות שמצביעות על כך שהחל מתכנון המבצע ע"י הכנת תכנית הריסה ע"י יחידה מיוחדת ועד לביצוע ההריסה היתה בקרה וזהירות. השופט אף גולל את סדרת ההכנות שקדמו לפיצוץ:
א. הוכנה בתחילה תכנית הריסה ע"י קצין הנדסה שהוא מהנדס בהכשרתו, וזו הועברה לאישור מקצועי של מפקד ההנדסה הפיקודי.
ב. הכוח שביצע את ההריסה היה כוח הנדסה של החטיבה שפעל בהנחיית קצין ההנדסה של האוגדה.
ג. בוצע תרגול בטרם הפיצוץ.
ד.אל כוח ההנדסה שביצע את הפעולה , הצטרף גורם מקצועי-קצין ההנדסה של האוגדה אשר בחן את התכניות והתאים אותן למבנה בשטח.
ה. בטרם הפיצוץ התבקש והתקבל אישור מהמח"ט והיועץ המשפטי לאחר 2-3 שיחות טלפוניות.
ו. השימוש בחומרי הנפץ נעשה באופן מבוקר.
ז. ניתן לתובעים זמן סביר ביותר להוצאת חפציהם מהבתים. בהוצאת החפצים השתתפו לא רק התובעים כי אם בני משפחותיהם ושכניהם.
ח. המח"ט הוסיף והעיד שבדק את תוך הבית שהיה אמור להיות מפוצץ 3 פעמים והוא היה נקי מתכולה.
כמו כן קבע השופט שהתובעים לא הביאו ראיות כנדרש במשפטים אזרחיים לעניין מהות נזקם ולעניין גובה נזקם.
כאמור, בתום הדיון הכריע השופט לדחות את תביעת בני המשפחה.