החיים בישראל, בהשוואה לארצות אחרות, משמשים כגורם מגן עבור הרווחה הפסיכולוגית של ניצולי שואה, כך עולה ממחקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה והשווה בין תוצאות של 59 מחקרים קודמים. "למרות שעברו יותר משישים שנה, קלינאים ואנשי מחקר עדיין חלוקים בדעותיהם לגבי ההשפעות ארוכות הטווח של אירועי השואה על הניצולים", אמרה ד"ר אפרת בראל, שערכה את המחקר.
במחקר המקיף ביותר מסוגו, אותו ערכה ד"ר בראל בהנחיית פרופ' אבי שגיא-שוורץ, היא בחנה 59 מחקרים, שכללו 71 מדגמים שמנו בסך הכול 12,746 ניצולי שואה, כשהקריטריון לשימוש בממצאי המחקר לצורך ההשוואה היה שהמחקר יכיל קבוצת ביקורת של אנשים שלא חוו את השואה.
מהממצאים עולה תמונה רב ממדית של פגיעות לצד חוסן. ככלל, ניצולי השואה הציגו הסתגלות כללית טובה פחות באספקטים השונים של החיים בגיל מבוגר לעומת אנשים באותו הגיל שלא חוו את השואה. ההסתגלות הכללית מיוחסת לכלל מישורי ההתפתחות כפי שנמדדו במחקר (כגון: בריאות פיזית, רווחה פסיכולוגית, סימפטומים פסיכיאטריים ועוד).
בבחינת ההסתגלות במישורי התפתחות ספציפיים הציגו ניצולי השואה שכיחות גבוהה יותר של סימפטומים פסיכיאטריים כמו לחץ פוסט טראומתי, דיכאון וחרדה. עם זאת, במישורי התפתחות אחרים הקשורים לתפקוד, כמו בריאות פיזית, רווחה פסיכולוגית ותפקוד קוגניטיבי לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין ניצולי השואה למי שלא חווה את השואה.
כאמור, החוקרת ביקשה לבדוק האם ישנם גורמים ממתנים שיכולים להסביר הבדלים בתוך קבוצת ניצולי השואה ומצאה כי החיים במדינת ישראל, בהשוואה למדינות אחרות, היוו גורם שמיתן את ההשפעות ארוכות הטווח של ניצולי השואה.
"המחקר הנוכחי מראה כי לצד הפגיעות יש גם חוסן גדול בקרב אוכלוסיית ניצולי השואה. הממצאים ביחס לפגיעות מדגישים את הצורך בטיפול מיוחד וייחודי לניצולי שואה, בעיקר עם הגיעם לגיל זקנה. וכן, במישור המחקרי, עולה הצורך להעמיק את המחקר באשר לסוגיות התפתחות שטרם נחקרו בהרחבה במטרה לאתר את הגורמים המעורבים בתוצאות התפתחותיות של חשיפה לטראומה קשה", סיכמה החוקרת.