ד"ר אודי לבל, מומחה למדע המדינה, אומר בראיון לערוץ 7 כי לכל מדינת לאום, קבוצה חברתית וקהילה דתית ישנם מיתוסים של שכול משלה, "הישראלים לא המציאו שום דבר חדש, ההבדל העיקרי בין ישראל למקומות אחרים הוא ההיקף. בעוד שבמדינות מערביות אחרות הגיוס איננו כולל הרי שבישראל מדובר בדבר שקשור למרבית חלקי האוכלוסיה".
לדברי ד"ר לבל, תרבות השכול הישראלית הושפעה לא מעט גם מאינטרסים פוליטיים, "קבוצות פוליטיות שונות ניסו בתקופות שונות לקדם אינטרסים כאלו ואחרים דרך נושא השכול, דוגמה לכך היא ההכרה בחללי ההגנה כחללי צה"ל זאת בניגוד לחללי המחתרות אצ"ל ולח"י".
לבל מדגיש, כי אמנם ההתחלה של טיפוח תרבות השכול היתה בברכת הממסד, אולם בהמשך צמחה תרבות זאת על אפו וחמתו, "בסופו של דבר הדמוקרטיה ניצחה, גם בשאלה של מי נכלל ביום הזה וגם בשאלה של אופיו של היום שנעשה יותר ויותר מגוון ופלורליסטי".
לבל טוען עוד, כי גם התופעה של הורים שכולים המשתמשים בשכול לקידום מטרות מסוגים שונים איננה תופעה ישראלית דווקא, והיא מוכרת גם ממקומות אחרים, "מצד אחד ההורים רואים באזכורו החוזר של הילד שנהרג בשיח הציבורי סוג של נחמה, אולם מצד שני לעיתים ההורים מתמכרים לזירה הציבורית והתקשורתית על חשבון השיקום האישי והמשפחתי".