אביב או אבלות?
נכנסנו לפרק ספירת העומר. במקורו נועדה תקופה זו להיות אביבית-חגיגית, מעין חול המועד אריכתא שבין פסח לשבועות, בין אביב-שעורים לקציר-חטים. והנה נהפך עלינו הגלגל, והתרגשה עלינו 'אבלות הספירה', והכל בגלל "תלמידי רבי עקיבא". וכאן שואל הבן החכם: מה הקטע? בסך הכל "לא נהגו כבוד זה לזה"; לא פגעו, לא ביזו, לא השמיצו, לא רמסו ולא חמסו?
ומוסיף הבן הרשע ושואל: אז מה אם לא נהגו כבוד? איפה הפרופורציה? המידתיות? וכי לקתה מידת הדין? האם להתנהגות בלתי-הולמת מגיע עונש מוות? ועוד מקלקלים לנו את תקופת האביב? והבן השלישי מפתיע בשאלת-תם: מה קרה? למה באמת לא נהגו כבוד זה בזה? ואחרון הבנים, ה'שאינו יודע לשאול', מקבל את גזירת האבלות בהכנעה; לא מסתפר, לא מתחתן ולא יוצא במחול. כך כתוב ואין להרהר.
דרך ארץ
מחצית (?) מתורתנו היא 'בין אדם לחברו' (האם מישהו בדק כמותית את תרי"ג לפי פרמטר זה?). הלוח השני מ'לוחות הברית' מוקדש כולו לתחום זה. אם נשייך גם את מצוות כיבוד אב ואֵם לקטגוריה זו (שהרי מצות הכיבוד היא 'גם' ו'גם', בין אדם למקום ולחברו) קיבלנו רוב ב'עשרת הדברות'. לפי דרכנו למדנו כי ימי העומר יפים להעיף בהם מבט 'בין אדם לחברו'.
עיתוי האבלות בין פסח לעצרת, בגלל פגמים שבין אדם לחברו, משתלב עם המימרא הנכבדה: "דרך ארץ קדמה לתורה" (ראו רש"י שבת פח,ב). אבלות 'ספירת העומר', דהיינו ציון מות תלמידי ר"ע, קודמת למתן תורה (למרות שכרונולוגית הר סיני קדם לר"ע). כלל גדול זה נרמז גם בדרשתו המפורסמת של רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", כאומר: גם 'בין אדם לרעהו' הוא כלל בתורה, ואפילו גדול וקודם לה.
"לא נהגו כבוד זה בזה" איננה נחשבת בתרבותנו לעוולה דרמטית במיוחד. בסך הכל משהו שולי שהאדם דש בעקביו, ובעצם לא עושה, לא נוהג כבוד. אעפי"כ העונש עולה כדי מיתה בידי שמים. אי נהיגת כבוד פירושה אי-התייחסות, אי התחשבות, אי תשומת לב, כאשר הדגש הוא על 'אי', על הימנעות. לעתים ניתן לפגוע קשות ברֵע, באשה, במשפחה, בשכן, בעמית לעבודה ובעובר-אורח - באי התייחסות, בהימנעות ממילים, מהעפת עין, מהטיית אוזן.
כבוד בסלולאר, בסמס, בביפר ובמייל
נטלתי לי היום תפקיד של 'משגיח' על המידות הטובות, ושמתי עצמי להיות מן המעוררין. אכוון איפוא את חיצי כנגד התנהגות-התנהלות מצויה הלקוחה מתחום ה(אי)תקשורת המודרנית, אשר לדעתי נופלת בגִדרה של אי נהיגת כבוד זה בזה. כוונתי לאי התייחסות למענה קולי טלפוני, כאשר בעל הטלפון מחזיק תיבה להודעות ומתעלם מהן. ממידת חסידות הייתי מציע לנהוג כבוד זה בזה ולהתייחס גם לפניות ב-SMS, בביפר ובדואר אלקטרוני שאותן 'דוחפים' לי מבלי שהכנתי 'תיבה' לקליטתם. את חטאי אני מזכיר היום, גם אני לא מגיב לכל פניה, ואעפי"כ לבי נוקפי: הפונה מצפה לתשובה.
אפרט להלן 'ארבעה מידות' במידרג הלכות 'דרך ארץ' בקשר להיענות לתקשורת טורדנית. אמנם אין חובה, גם לא לפנים משורת הדין, להיות כל הזמן בהאזנה. מותר להימלט מאימת התקשורת המטרטרת.
(א) ברם, מי שמשאיר (או משאירה, כמובן) הודעה בתיבה קולית בנוסח "נא להשאיר הודעה" - חייב לנהוג כבוד ולהתייחס! הנוהג כך יזכה לקרדיט לא רק בדין שמים אלא צפוי למילת תודה מן הפונה בנוסח "כל הכבוד שהתייחסת". בדוק ומנוסה!
(ב) משובח ממנו, ומעולה במידת 'דרך ארץ', הוא המגיב גם למסרון (sms) ולדוא"ל שבהם הפונה 'התפרץ' לד' אמותיי, מבלי שהשארתי 'תיבה' פתוחה מרצון. במיוחד הדברים אמורים אם המתקשר טרח להשאיר תוכן מפורט, מה שאלתו ומה בקשתו.
(ג) למעלה ממנו הוא המגיב לכל פונה המוכר לו אישית גם אם לא פירט את מבוקשו. הלה יושב וממתין, ולבו סמוך ובטוח כי ההיכרות המוקדמת ביניהם לא תאכזב. אל תאכזבו אותו!
(ד) מעולה שבמעולים, וחסיד יקרא לו, למי שמגיב לכל פנייה, אנונימית ככל שתהיה. מצוה קלה יש לנו, בפיך ובקולך לעשותו: תענה, תגיב, תתייחס!
אין זה סוד כי דוקא בדור התקשורת רבת הערוצים גובר הניכור בין אדם לחברו; לא עוד דפיקה ספונטאנית על הדלת או שיחת-מדרגות בין שכנים. אדם לאדם אטם! שמא התיקון לניכור זה מצוי ב...מכשיר הסלולרי ובמקלדת הדוא"ל?